משנה תורה - ספר טהרה - הלכות שאר אבות הטומאות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ


הלכות שאר אבות הטומאות פרק יג

א  חמש מעלות, עשו אותן חכמים בבגדים; ואלו הן:  בגדי עמי הארץ, מדרס לאוכלי חוליהן בטהרה; וכן עמי הארץ עצמן, כזבין לטהרות כמו שביארנו.

ב  ובגדי אוכלי חוליהן בטהרה, מדרס לאוכלי מעשר שני.  אבל אוכלי חוליהן בטהרה, והן הנקראין פרושים--אינן כזבין, אפילו לתרומה; הרי זה הפרוש, טהור אפילו אם נגע בה בגופו.

ג  ובגדי אוכלי מעשר שני, מדרס לאוכלי תרומה עצמן.  ובגדי אוכלי תרומה, מדרס לקודש; אבל אוכלי תרומה עצמן, אינן כזבין לקודש.  ובגדי אוכלי הקודש, מדרס לחטאת כמו שביארנו בהלכות פרה אדומה; אבל הטהור לקודש, אינו כזב לחטאת.

ד  [ב] וכן עשו חכמים מעלות בטבילה.  כיצד:  מי שטבל בלא כוונה--הרי זה טהור לחולין, ואסור במעשר שני עד שיתכוון לטבול למעשר.

ה  טבל למעשר שני--הרי זה בחזקת טהרה למעשר, ואסור בתרומה; טבל לתרומה--הוחזק לתרומה, ואסור בקודש; טבל לקודש--הוחזק לקודש, ואסור לחטאת; טבל לחטאת--הוחזק לכול, שהטובל לחמור הוחזק לקל.  טבל סתם, ולא נתכוון לאחד מכל אלו--הרי זה טהור לחולין בלבד; וטמא כשהיה, אפילו למעשר.

ו  וכן הנוטל ידיו, או הטבילן--צריך כוונה אפילו למעשר.  ומן המעשר ומעלה, צריך כוונה; אבל לחולין, אינו צריך כוונה.  וכל המעלות האלו, מדברי סופרים; אבל דין תורה--הואיל וטבל מכל מקום, הרי הוא טהור לכול.

ז  [ג] מי שהיה טהור לתרומה, והסיע את ליבו מלאכול--נטמא בהיסח הדעת, ואסור לאכול תרומה עד שיטבול פעם שנייה; ואינו צריך הערב שמש.  היו ידיו טהורות לתרומה, והסיע את ליבו מלאכול--אף על פי שיאמר יודע אני שלא נטמאו ידיי--הרי ידיו טמאות בהיסח הדעת, שהידיים עסקנייות.

ח  אם לתרומה כן, קל וחומר לקודש--שכל המסיח דעתו, צריך טבילה.  ואם לא שמר עצמו מטומאת מת, ולא ידע בוודאי שלא נטמא--הרי זה צריך הזיה שלישי ושביעי, מפני היסח הדעת; ואם ידע שלא נטמא במת, והסיח דעתו משאר הטומאות--הרי זה צריך טבילה והערב שמש, אף לתרומה.  ודבר ברור הוא, שכל הטבילות האלו מדבריהם.

ט  [ד] וכן גזרו חכמים על הכלים הנמצאין בשווקים וברחובות, אפילו במדברות--שיהיו בחזקת טומאה:  שמא בזב נטמאו, או במת.  וכן הרוקין הנמצאין שם, בחזקת טומאה--שמא רוק זב וכיוצא בו הוא, הרוק הזה.

י  [ה] כל הכלים הנמצאין בירושלים--טהורין, אפילו נמצאו דרך ירידה לבית הטבילה:  שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאין בירושלים--חוץ מן הסכינין לשחיטת הקודשים, מפני חומרת הקודשים.

יא  במה דברים אמורים, בסכין הנמצאת בירושלים בשאר ימות השנה; אבל אם מצא סכין בירושלים ביום ארבעה עשר בניסן--שוחט בה הקודשים מיד, ואפילו חל ארבעה עשר להיות בשבת:  שלא גזרו על הסכינין הנמצאין ביום הזה.  וכן אם מצאה ביום טוב--שוחט בה מיד, שחזקת כל הכלים ביום טוב טהורין.

יב  [ו] מצא הסכין ביום שלושה עשר--מזה עליה ומטבילה, ושוחט בה למחר:  מפני שעשו אותה ביום זה, כאילו יום שלושה עשר שביעי שלה.  [ז] מצא סכין קשורה לסכין הידועה אצלו, בין ביום טוב בין בשאר הימים--הרי היא כמוה:  אם טהורה, טהורה; ואם טמאה, טמאה.

יג  [ח] כל הרוקין הנמצאין בירושלים באמצע הדרך--גזרו עליהן טומאה, כשאר הרוקין הנמצאין בכל מקום; וכל הרוקין הנמצאין בצדדין בירושלים, טהורים--שהפרושים הן שמהלכין בצדדין, כדי שלא ייטמאו במגע עמי הארץ.  ובשעת הרגל--שבאמצע הדרך טהורים, שכל ישראל טהורים ברגל; ושבצדדין טמאים, שהטמאים ברגל מועטים, והן פורשין לצדדי הדרכים.

יד  [ט] כשם שהראשון עושה שני, והשני עושה שלישי--כן ספק ראשון עושה ספק שני, וספק שני עושה ספק שלישי.  [י] תרומה וקדשים שנטמאו בספק אב מאבות הטומאות של תורה--הרי אלו נשרפין בטומאה זו, כגון שנסתפק לו אם נגע באב זה או לא נגע.

טו  [יא] ויש שם ספקות שאין שורפין עליהן; ואין אוכלין אותן אוכלין שנסתפק לו בהן, אלא תולין--לא אוכלין, ולא שורפין.  ויש שם ספקות ששורפין עליהן התרומה, ואין צריך לומר קודשים.  [יב] אבל על ספק ספק--אין שורפין עליו תרומה לעולם, ואין צריך לומר קודשים; אלא תולין--לא אוכלין, ולא שורפין.

טז  [יג] על שישה ספקות שורפין את התרומה, וכולם גזירה מדבריהם; ואלו הן:  על בית הפרס, ועל עפר הבא מארץ העמים, ועל בגדי עם הארץ, ועל הכלים הנמצאין, ועל הרוקין הנמצאין; ועל מי רגלי אדם טמא שנתערבו במי רגלי בהמה מחצה למחצה, ואין ידוע אם בטלו מראיהן או לא בטלו.

יז  כיצד:  אם נטמאת תרומה מחמת אחד משישה אלו--אף על פי שעיקר טומאתו בספק, הרי זו תישרף:  הואיל וודאי ספקות אלו, טמא מן התורה--שהמת והזב טמאין מן התורה.  ואחד תרומה שנגעה באחת משש טומאות אלו, או שנטמאת מחמת אחת מהן והרי היא שלישי לאחת מהן--הרי זו תישרף.

יח  אבל אם נסתפק לו בכל מקום אם נגע בבית הפרס ובארץ העמים, או לא נגע, אם נגע בבגדים וכלים ורוקין ומי רגליים אלו, או לא נגע--הרי אלו תולין:  מפני שעיקר טומאתן מפני הספק, שמא טמאין הן או טהורין, ואם תאמר טמאין, שמא נגע שמא לא נגע; ונמצאו שני ספקות, ואין שורפין על שני ספקות, אלא תולין כמו שביארנו.


משנה תורה - ספר טהרה - הלכות שאר אבות הטומאות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ


יש לך שאלה או הערה?