משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת אוכלין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז


הלכות טומאת אוכלין פרק ז

א  הניצוק אינו חיבור, לא לטומאה ולא לטהרה.  כיצד:  היה מערה משקין טהורין לתוך כלי טמא, ואפילו על גבי השרץ--הרי העמוד הניצוק טהור; ואם קלט מן המשקין הניגרין מן האוויר, הרי זה שקלט טהור.  ואין צריך לומר שהמשקין שמערה מהן טהורין.

ב  במה דברים אמורים, בשעירה מצונן לצונן, או מחם לחם, או מחם לצונן.  אבל המערה משקין טהורין צונן לתוך משקין טמאין חמין--הרי הניצוק חיבור ונטמא, ונטמאו המשקין הצונן כולן שהוא מערה מהן; ונטמא הכלי שמערה ממנו מחמת המשקין שבתוכו, שהרי נטמאו.

ג  ומפני מה אמרו המערה מצונן לחמין חיבור:  לפי שענן החמין עולה כתימרות עשן, ומתערב בניצוק ובמים שבכלי העליון, ומטמא הכול--שהענן העולה מן החמין, משקין הוא חשוב.

ד  [ג] לפיכך האישה שהיו ידיה טהורות, והגיסה בקדירה טמאה, והזיעו ידיה מהבל הקדירה--נטמאו ידיה, כאילו נגעה במשקה שבקדירה; וכן אם היו ידיה טמאות, והגיסה בקדירה, והזיעו ידיה--נטמא כל מה שבקדירה, כאילו נגעה במשקה שבקדירה.

ה  [ד] דבש הזיפים ודבש הצפחת--הניצוק שלהן חיבור, ואפילו היה מערה מצונן לצונן, מפני שיש להן ריר, והרי הן נמשכין כדבק.  לפיכך כל האוכלין--אין הניצוק שלהן חיבור, ואפילו היו עבים הרבה, כגון הגריסין והחלב המותך וכיוצא בהן, לפי שאין להן ריר; וכן שאר כל המשקין--אין הניצוק שלהן חיבור, אלא אם כן עירה מצונן לחם כמו שביארנו.

ו  [ה] הניצוק אינו חיבור לטהרה.  כיצד:  שאם עירה מים טמאים מכלי אבן וכיוצא בהן לתוך המקוה--אין אומרין משהגיע קצת הניצוק למקוה, טהרו המים; אלא הרי הן בטומאתן עד שישיק המקוה לכולן מצד אחד, כמו שביארנו.

ז  וכן הקטפרס שיש עליו משקה טופח--אינו מחברן לשאר המשקין שבמדרון, לא לטומאה ולא לטהרה; אבל המשקין שבאשבורן, כולן חיבור לטומאה ולטהרה.

ח  [ו] עריבה שהיא קטפרס ועליה משקה טופח, ושלוש חתיכות אוכלין טמאים בכביצה מונחין עליה זו למטה מזו--אינן מצטרפות; היו שתיים, הרי אלו מצטרפות.  ואם היה תחתיהן משקה עומד, אפילו כעין החרדל--הרי זה מצרף את כולן.

ט  [ז] כבר ביארנו שטבול יום אינו מטמא חולין כלל, אבל פוסל אוכלי תרומה ומשקה תרומה, ועושה הכול שלישי; וכן אם נגע באוכלי קודש או משקה קודש, פסלן ועשה אותן רביעי.

י  [ח] יש דברים שאינן חיבור בטבול יום, אף על פי שהן חיבור בכל הטומאות, אלא אם נגע בהן טבול יום, לא פסל אלא זה שנגע בו; ואילו היה הנוגע במקום טבול יום אדם אחר, היה פוסל הכול.

יא  אפילו היה הנוגע אדם שאכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין, שהיא טומאה קלה--הרי זה פסל הכול, שלא פסלו טבול יום; ואין צריך לומר שאם היה הנוגע אב טומאה או ראשון, שהוא מטמא הכול.  ומפני מה הקלו בטבול יום, מפני שכבר טהר ואינו מחוסר אלא הערב שמש.

יב  ועוד הקלו בטבול יום, שיש אוכלין שהן מיוחדין לאדם ומיטמאין בכל הטומאות, והן טהורות בטבול יום; ואלו הן--השעורה והכוסמת, בזמן שאינן קלופין.  אבל בזמן שהן קלופין, והחיטה אף על פי שאינה קלופה, והקצח, והשומשום--נפסלין בטבול יום, ואין צריך לומר שהן מיטמאין בכל הטומאות.

יג  [ט] כל ידות האוכלין שהן חיבור באב הטומאה, הרי הן חיבור בטבול יום; וכן כל אוכל שנפרס ומעורה במקצת שהוא חיבור באב הטומאה, כך הוא חיבור בטבול יום.  וכל שאינו חיבור בטבול יום, הרי הוא חיבור בידיים; וגם זה חומר בטומאת ידיים מטבול יום.


משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת אוכלין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז


יש לך שאלה או הערה?