משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת אוכלין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז


הלכות טומאת אוכלין פרק יא

א  הבוצר ענבים למכור בשוק, או לייבשן--לא הוכשרו לטומאה, עד שייפלו עליהן משקין לרצונו כשאר האוכלין.  אבל הבוצר לדרוך--הוכשר לטומאה, ואף על פי שלא נפלו משקין על הבציר כלל, ואם נגעה בו טומאה, נטמא; ודבר זה, גזירה מדברי סופרים.

ב  ומפני מה גזרו על הבוצר לגת שהוא מוכשר--שפעמים שאדם נכנס לכרמו לידע אם הגיע להיבצר, וסוחט אשכול של ענבים לבדוק בו, ומזלפו על גבי הענבים הבצורות, שהרי הכול לדריכה עומד.

ג  ועוד מפני שאינו מקפיד עליו, הרי הוא מתמעך, וייצאו מימיו, והוא מקפיד עליהן שלא יזובו בקרקע; ונמצא מוכשר בהן.  לפיכך גזרו שהבוצר לגת הוכשר.

ד  [ב] הבוצר ענבים, שאם לא מצא להם שוק, מחזירן לגת--לא הוכשרו, עד שיבואו לרשות הגת.  וכן הזיתים שבאו לרשות הבד, הוכשרו כמו שיתבאר.

ה  [ג] הבוצר ענבים, ונתנם בעביט, או ששטחן על גבי העלין--הוכשרו במשקין היוצאין מהן:  שהרי דעתו על המשקין, ולפיכך שטח על העלין או נתן לתוך העביט שהוא כמו בור.  לפיכך אם נטל מהן טמא, או מי שידיו טמאות--טימאן.

ו  בצר ונתן לסלים, או במשטיח של אדמה--לא הוכשרו, שהרי אינו מקפיד על המשקה היוצא מהן.  לפיכך נוטל הטמא מהן ואוכל, ואף על פי שהן מבוקעות ומנטפות לגת--הרי הגת טהורה:  שהרי לא הוכשרו, והרי נבצרו לאכילה.

ז  וכן הנוטל מן הסלים ומן המשטיח של אדמה, ואכל, והותיר כסאה וכסאתיים, וזרקן לגת--ואף על פי שהיין מנתז על הענבים--לא הוכשרו.

ח  [ד] ענבים שהיו בסלים או במשטיח של אדמה, ולקח מהן לדורכן--הוכשרו; לפיכך צריך ליקח בידיים טהורות, כדי שלא ייטול מהן הטמא ויטמאן.

ט  [ה] כרם שהיה עומד בבית הפרס--הבוצר אותו לגת אינו מוכשר, כל זמן שהוא בבית הפרס:  הואיל וטומאת בית הפרס מדבריהם, והבוצר לגת הוכשר מדבריהם, הקלו בגזירה זו, ולא גזרו עליה שיהיה מוכשר עד שיצא מבית הפרס.  לפיכך הרוצה לבצור בבית הפרס לגת בטהרה--מטהר את הבוצרים ואת הכלים, ומזה עליהם שלישי ושביעי ומעריב שמשן, כדי להכיר שאין מקילין בטומאת בית הפרס, אלא מפני שהוא ספק.

י  ואחר כך נכנסין ובוצרין, ומוציאין חוץ לבית הפרס, ואחרים טהורים מקבלין מהן, ומוליכין לגת; ואם נגעו אלו באלו, טמאין ומטמאין את הענבים:  שהאנשים שבבית הפרס טמאין, ומטמאין לאותן שבחוץ, ועושין אותן ראשון, והן מטמאין הענבים--שהרי הוכשרו משיצאו חוץ לבית הפרס.

יא  [ו] המוסק את זיתיו לכובשן, או למוכרן בשוק--לא הוכשרו, עד שייפלו עליהן משקין ברצון כשאר האוכלין.  וכן המוסק זיתיו לדרוך בבית הבד--לא הוכשרו, עד שתיגמר מלאכתן.  ומפני מה יוכשרו הזיתים שנגמרה מלאכתן:  שחזקתן שהוכשרו במוחל שלהן, שהרי רוצה בקיומו, כדי שיהיו נוחין לדרוך; אבל קודם שתיגמר מלאכתן, אין המוחל היוצא מהן מכשיר, מפני שאינו רוצה בקיומו.

יב  לפיכך זיתים שלא נגמרה מלאכתן, שנפלו עליהן משקין טמאין--אין טמא אלא מקום מגען, ככל האוכלין שלא הוכשרו.

יג  נפלו עליהן משקין טמאין אחר שנגמרה מלאכתן--נטמאו כולן, שהמשקין הטמאין מטמאים את המוחל שבהן, והמוחל מטמא את כולן, שהמוחל שיצא מהן אחר גמר מלאכתן חשוב משקה ומיטמא ומכשיר.

יד  [ז] חבית של זיתים מגולגלים--צריך לנקוב החבית, כדי שייצא המוחל; ואם לא ניקב, הרי אלו מוכשרין.  ניקבה, וסתמוה שמרים, והרי הן בלולים במוחל--אינם מוכשרין, מפני שאינן ברצונו:  שהרי ניקב אותה.

טו  [ח] זיתים שמסקן לדריכה, מאימתיי גמר מלאכתן:  משתיגמר מסיקתן, ויהיו מונחים ומוכנים לדריכה; ואף על פי שלא נפלו עליהן משקין, ולא יצאו מהן משקין, הואיל ונגמרה מלאכתן, הוכשרו.  אבל קודם שתיגמר מלאכתן--אף על פי שנתמעכו, והזיעו, ונתחברו במשקיהן--אינן מוכשרין.

טז  גמר מלמסוק זיתיו, אבל עתיד ליקח זיתים אחרים ולהוסיף עליהן--אפילו אינו עתיד להוסיף אלא קב או קביים, לא הוכשרו:  אם הערים, הרי אלו מוכשרין.

יז  גמר מליקח, אבל עתיד ללוות ולהוסיף, ואירעו אבל או אונס או נתעסק במשתה, ולא הוסיף--עדיין לא נגמרה מלאכתן, ואינן מקבלין טומאה; ואפילו זבים או זבות מהלכין עליהן, טהורין.

יח  [ט] העוטן זיתיו בשני בתים--כיון שגמר אחת מהן, הוכשרו לקבל טומאה.  [י] המוסק זיתיו בגליל העליון, ועתיד להורידם לגליל התחתון--אין מקבלין טומאה, עד שיורידם לגליל התחתון:  והוא, שחישב עליהן קודם שימסוק; אבל אם חישב עליהן אחר שימסוק, אין המחשבה מועלת, אלא הוכשרו.  גמר את זיתיו, ועתיד למוכרן--לא הוכשרו; עתיד לחפותן בעלין, הוכשרו ומקבלין טומאה.

יט  [יא] הלוקח מעטן זיתים מן הגוי--אם יש מסיק על פני האדמה, יעשו בטומאה:  שזה בחזקת שגמר.  ונאמן עם הארץ לומר, מעטן זה לא גמרתיו.

כ  [יב] הרוצה ליטול מזיתים שלא נגמרה מלאכתן, ולדרוך--הרי זה נוטל מהן בטומאה, ומוליך לבית הבד בטומאה, ומכסה השאר בטומאה, ואינו חושש:  שהרי לא הוכשרו, כדי שיקבלו טומאה.

כא  [יג] המניח את זיתיו בכותש, כדי שימתינו ויהיו נוחין להיכתש--הרי אלו מוכשרין.  הניחן שימתינו, ושימלחם אחר שימתינו--אינן מוכשרין, שהרי דעתו עליהן לכבשין.

כב  [יד] הפוצע זיתים של תרומה בידיים טמאות--פסלן, שפציעתן היא גמר מלאכתן.  פצען לסופגן במלח, לא הוכשרו; וכן אם פצען לידע אם יש בהן שמן והגיעו להימסק, לא הוכשרו.

כג  [טו] המניח זיתים בגג לגרגרן ולייבשן--אפילו הן רום אמה, אינן מוכשרין.  נתנן בבית שילקו, אף על פי שהוא עתיד להעלותן לגג, או שנתנן בגג שילקו, אף על פי שהוא עתיד שיפתחם ויפרוס אותן--הרי אלו מוכשרין.  נתנן בבית עד שישמר את גגו, או עד שיוליכם למקום אחר--אינן מוכשרין, שעדיין לא נגמרה מלאכתן.

כד  [טז] העוטן זיתיו ברשות עם הארץ, ונעל וחתם--אינו חושש שמא יש לו מפתח אחר וחותם אחר; אף על פי שמצא חותם מקולקל ומפתח פתוח, הרי אלו טהורין.  וחותם שאמרו, אפילו צרור או קיסם.  היו שם חורין וסדקין, אינו חושש שמא מכניס קנה ומסיטן.  היו שם חלונות של ארבעה טפחים, נידונות כפתחים.

כה  [יז] הדורך בטומאה, ורצה לטהר כלי בית הבד והעקל מן המשקין הטמאין שנבלעו בהן--כיצד יעשה:  כלים של עץ ושל אבנים, מדיחן; ושל נצרים וכיוצא בהן, מנגבן.  ושל גמי, מיישנן כל שנים עשר חודש; או חולטן בחמין, או במי זיתים, או מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין, או לתוך מעיין שמימיו רודפין, שתים עשרה שעות.  ואחר כך מטביל הכלים שצריכין טבילה, ומשתמש בהן בטהרה.


משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת אוכלין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז


יש לך שאלה או הערה?