משנה תורה - ספר טהרה - הלכות כלים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח


הלכות כלים פרק טו

א  אין כלי חרס מקבלין טומאה, עד שתיגמר מלאכתן.  ומאימתיי הוא גמר מלאכתן:  משייצרפו בכבשן.  התנור, משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין.  הכירה, משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצת התרנגולין טרופה ונתונה באילפס.  הכופח--אם עשהו לאפייה, שיעורו כתנור; עשהו לבישול, שיעורו ככירה.

ב  תנור שהתחיל לבנותו--אם היה גדול--משיתחיל בו ארבעה טפחים ויסיקנו, מקבל טומאה; ואם היה קטן--משיתחיל בו טפח, ויסיקנו.  הכירה--משיתחיל בה שלוש אצבעות, ויסיקנה.  הכופח--אם עשהו לאפייה, הרי הוא כתנור; ואם עשהו לבשל עליו, הרי הוא ככירה.

ג  תנור שהוסק מאחוריו, או שהוסק מבית האומן, או שהוסק שלא לדעת--הואיל והוסק מכל מקום, הרי זה מקבל טומאה.  מעשה שנפלה דליקה בתנור כפר מן הכפרים; ובא מעשה לפני בית דין, ואמרו מקבלין טומאה.

ד  תנור שהסיקו להיות צולה בו, הרי זה מקבל טומאה; להיות מלבן בו אונין של פשתן--טהור, שאין זה עושה מלאכה בגופו של תנור.

ה  תנור שחצצו לשניים, והוסק אחד מחלקיו, ונטמא במשקין--הוא טמא, וחברו טהור; נטמא בשרץ וכיוצא בו מטומאות של תורה, הכול טמא.  ועובי שביניהן, טמא.

ו  הוסקו שניהן, ונטמא אחד מהן במשקין באוויר--חולקין את עובייו:  המשמש לטמא, טמא; ולטהור, טהור.  במה דברים אמורים, בזמן שחצצו ואחר כך הסיקו; אבל הסיקו, ואחר כך חצצו, ונטמא אחד מהן, אפילו במשקין--נטמא הכול.

ז  [ו] תנור או כירה של אבן, טהורין לעולם.  ושל מתכת, טהורין משום תנור וכיריים--שנאמר "יותץ" (ויקרא יא,לה), את שיש לו נתיצה; וטמאין משום כלי מתכות.

ח  כיצד:  אינן מיטמאין מאווירן, ולא במחובר לקרקע כתנור וכיריים.  ואם נגעה בהן טומאה, אפילו מאחוריהן--מיטמאין, כשאר כלי מתכות; ואם נטמאו במת, נעשין אב טומאה כשאר כלי מתכות.  ויש להן טהרה במקוה.

ט  [ז] תנור של מתכת שניקב או נפגם או נסדק, וסתמו בטיט, או שעשה לו טפילה של טיט, או מוסף של טיט--הרי זה מיטמא משום תנור.  וכמה יהיה בנקב, כדי שייצא בו האור.  וכן בכירה.  ואם עשה לכירה פטפוטין של טיט, מיטמאה משום כירה; מירחה בטיט, בין מבפנים בין מבחוץ--עדיין אינה מקבלת טומאה.

י  [ח] תנור שאינו מחובר בארץ, אפילו תלוי בצוואר הגמל--הרי זה טמא משום תנור:  שנאמר "טמאים הם" (ויקרא יא,לה), מכל מקום.

יא  [ט] כור של צורפי מתכות--שיש בו בית שפיתה, מיטמא ככירה.  וכן של עושי זכוכית--אם יש בו בית שפיתה, מקבל טומאה.  [י] כבשן של סיידין ושל זגגין ושל יוצרין, טהורין.  הפורנה--אם יש לה דופן, מיטמאה.

יב  [יא] אבנים שחיברן זו לזו, ועשאן תנור--אם עשה לו טפילה מבפנים ומבחוץ--הרי זה כתנור לכל דבר, ומיטמא מאווירו; ואם טפלו מבחוץ בלבד--מיטמא במגע, ואין מיטמא באוויר.  חיבר אבנים לתנור, ולא חיברן זו לזו--מיטמאות עם התנור; חיברן זו לזו, ולא חיברן לתנור--הרי הן כטירה.  חפר בארץ, ועשה טירה--טהורה; וטירת הכירה, טהורה.

יג  [יב] שתי חבייות, שני לפסין, שעשין כירה--ביניהן מיטמא באוויר ובמגע, ותוכן של חבייות טהור.  ועובי החבייות, חולקין אותו:  המשמש את הכירה, טמא; והמשמש את תוך החבית, טהור.

יד  [יג] העושה שלושה פטפוטין בארץ, וחיברן בטיט להיות שופת עליהן את הקדירה--הרי זו טמאה משום כירה.  קבע שלושה מסמרין בארץ להיות שופת עליהן את הקדירה--אף על פי שעשה בראשן מקום בטיט שתהיה הקדירה יושבת עליו, הרי זו טהורה ככירה של מתכת.  וכן אבנים שלא מירחן בטיט שהוא שופת עליהן--אינן מקבלות טומאה, כאילו היא כירה של אבן.

טו  [יד] העושה שתי אבנים כירה, וחיברן בטיט--מיטמאה; חיבר את האחת בטיט, והשנייה לא חיברה--אינה מקבלת טומאה.

טז  [טו] האבן שהוא שופת עליה ועל התנור, עליה ועל הכירה, עליה ועל הכופח, עליה ועל הכותל, עליה ועל הסלע--אינה מקבלת טומאה.

יז  [טז] כירת הטבחים שהוא נותן אבן בצד אבן, וכולן מחוברות בטיט--נטמאת אחת מהן, לא נטמאו כולן.  [יז] שלוש אבנים שחיברן בטיט, ועשאן שתי כירות, בין שחיברן זו לזו ולא חיברן בקרקע, בין שחיברן בקרקע ולא חיברן זו לזו:  אם נטמאת אחת משתי הכירות--האבן האמצעית--המשמש ממנה לכירה הטמאה, טמא; והמשמש ממנה לכירה הטהורה, טהור.

יח  ניטלה האבן החיצונה של כירה הטהורה, הוחלטה האמצעית כולה לטומאה; ניטלה החיצונה של כירה הטמאה, טהרה האבן האמצעית כולה.

יט  נטמאו שתי הכירות--אם הייתה האבן האמצעית גדולה--נותן ממנה לכירה זו כדי שפיתה מצידה, ולכירה השנייה כדי שפיתה מכאן, והשאר טהור; ואם הייתה קטנה, הכול טמא.

כ  ניטלה האמצעית--אם יכול לשפות על שתיים חיצונות יורה גדולה, הרי היא טמאה; ואם היו מרוחקין יתר מזה, טהורה.  החזיר את האמצעית, הרי הכול טהור כשהיה.  מירחה בטיט, מקבלין טומאה מכאן ולהבא--והוא, שיסיקנה לכל אחת מהן כדי לבשל עליה את הביצה.

כא  [יח] שתי אבנים שעשאן כירה, ונטמאת, וסמך לאבן זו ממנה אבן אחת מכאן ולזו אבן אחת מכאן--הרי חצי כל אבן משתי אבני הכירה הראשונה טמא, וחצי האבן טהור.  ניטלו השתיים הטהורות שסמך, חזרו השתיים של כירה לטומאתן.

כב  [יט] דוכן של חרס שיש בו בית קיבול קדירות, והרמץ נתון בתוכו--טהור משום כירה, וטמא משום כלי קיבול; לפיכך אם היה מחובר בארץ, טהור כשאר הכלים.  ואם ניקב--אינו מקבל טומאה, ככלי קיבול:  מה שאין כן בכירה.

כג  הצדדין שלו--הנוגע בהן, אינו טמא משום כירה.  הרחב שלו שיושבין עליו בשעת תבשיל--מיטמא, אם נטמא הדוכן.  וכן הכופה את הסל, ובנה כירה על גביו--הרי זו טמאה משום כלי עץ, לא משום כירה; לפיכך אינה מקבלת טומאה מאווירה ככירה.


משנה תורה - ספר טהרה - הלכות כלים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח


יש לך שאלה או הערה?