משנה תורה - ספר נזקים - הלכות נזקי ממון - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


הלכות נזקי ממון פרק יד

א  המדליק בתוך שדה חברו, ועברה הדליקה--חייב לשלם נזק שלם, שנאמר "כי תצא אש . . . שלם ישלם, המבעיר את הבעירה" (שמות כב,ה).  והבעירה מאבות נזקים היא.

ב  הדליק בתוך רשותו--צריך להרחיק מסוף המצר, כדי שלא תעבור הדליקה לשדה חברו.  וכמה שיעור ההרחקה, הכול לפי גובהה של דליקה.  ואם לא הרחיק כראוי, ועברה האש והזיקה--חייב לשלם נזק שלם; הרחיק כראוי, ועברה והזיקה--פטור, שזו מכה בידי שמיים היא.

ג  וכן אם עברה נהר או שלולית שיש בהן מים, ורוחבן שמונה אמות--פטור.  [ג] עברה גדר--אומדין גובה הגדר, וגובה הדליקה, והעצים או הקוצים המצויין שם:  אם אינה ראויה לעבור, פטור; ואם ראויה לעבור, חייב.

ד  במה דברים אמורים, באש הקודחת.  אבל אם היה לה להב גדול, העולה ונכפף מגובה עליית הלהב, והיו העצים מצויין שם--אין לה אומד; אלא אפילו עברה אלף אמה, חייב.

ה  [ד] נפלה דליקה בחצרו, ונפל גדר שלא מחמת הדליקה, ועברה והדליקה בחצר אחרת--אם היה יכול לגדור הגדר שנפל, ולא גדרו--חייב.  למה הדבר דומה:  לשורו שיצא והזיק--שהיה לו לשומרו, ולא שמרו.

ו  [ה] השולח את הבעירה ביד חירש שוטה וקטן--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים.  במה דברים אמורים, שמסר להן גחלת וליבוה, שדרך הגחלת להיכבות מאליה, קודם שתעבור ותדליק.  אבל אם מסר להן שלהבת--חייב, שהרי מעשיו גרמו.

ז  [ו] שלח את הבעירה ביד פיקח--זה הפיקח שהבעיר חייב לשלם, והשולח פטור.  וכן אם הניח שומר לשמור הבעירה, השומר חייב.

ח  [ז] אחד הביא את האור, ואחד הביא את העצים--המביא את העצים חייב.  אחד הביא את העצים, ואחד הביא את האור--המביא את האור חייב.  בא אחר וליבה, המלבה חייב.  ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד, הרי כולן פטורין; ליבה, וליבתו הרוח--חייב:  שהרי הוא גרם; וכל הגורם להזיק, משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין.

ט  [ח] אש שיצאה ואכלה עצים או אבנים או עפר--חייב לשלם, שנאמר "ומצאה קוצים . . . או השדה" (שמות כב,ה).  אכלה גדיש וכיוצא בו, והיו כלים טמונים בתוך הגדיש--אם היו כגון מוריגים וכלי בקר וכיוצא בהן מדברים שדרך אנשי השדה לטמון אותן בגדיש, חייב לשלם; היו בגדים וכלי זכוכית וכיוצא בהן, פטור על הכלים.

י  [ט] במה דברים אמורים, במדליק בתוך שדה חברו.  אבל במדליק בתוך שלו, ועברה לשדה חברו--פטור על הכלים הטמונים בגדיש; אבל משלם הוא שיעור מקום הכלים, ורואין אותו כאילו הוא מלא גדיש של חיטים או של שעורים.

יא  [י] המדליק בתוך שדה חברו, ויצאת האש ונאכל הגדיש, והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו, ונשרף עימו--חייב, שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש.  היה עבד כפות לו וגדי סמוך לו, ונשרף עימו--פטור.

יב  [יא] המשאיל מקום לחברו, והגדיש בו, והטמין כלים, והדליק המשאיל ושרף הגדיש--אינו משלם אלא דמי גדיש בלבד.  השאילו מקום להגדיש חיטים, והגדיש שעורים, או להגדיש שעורים, והגדיש חיטים, או שהגדיש חיטים, וחיפן בשעורים, או שהגדיש שעורים, וחיפן בחיטים--אינו משלם אלא דמי שעורים בלבד.

יג  [יב] המדליק את הבירה של חברו--משלם כל מה שבתוכה, שכן דרך בני אדם להניח כל כליהם וכל חפציהם בבתים.  וכל שיטעון בעל הבית--הרי זה נשבע בנקיטת חפץ, ונוטל; ושבועה זו, מדברי סופרים כמו שיתבאר:  ובלבד שיטעון דברים שהוא אמוד בהן, או שהוא אמוד להיות אותן הדברים שטען פיקדון אצלו.

יד  [יג] גמל שהוא טעון פשתן, ועובר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות, ודלקה בנרו של חנווני, והדליק את כל הבירה--בעל הגמל חייב, מפני שהרבה במשאוי:  בין שעמדה הבהמה, בין שלא עמדה.  הניח החנווני נרו מבחוץ--החנווני חייב אף בדמי פשתן, מפני שהניח נרו מבחוץ:  ואפילו נר חנוכה, היה לו לישב ולשמור.

טו  [יד] הכופף קמתו של חברו לפני האש, עד שתדלק--אם אין האש מגעת לה, אלא ברוח שאינה מצויה--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים.  והטומן קמתו של חברו בעפר או בתבן, ועברה האש ואכלה אותה--הרי זה הטומן פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים:  מפני שהמדליק את האש פטור על הטמון.

טז  [טו] אש שעברה והזיקה את האדם, וחבלה בו--הרי המבעיר חייב בנזקיו ובשבתו ובריפוייו ובצערו ובבושתו, כאילו הזיקו בידו:  שאף על פי שאישו ממונו הוא, הרי הוא כמי שהזיק בחיציו.  אבל אם הזיקה בהמתו או בורו את האדם, אינו חייב אלא בנזק בלבד כמו שביארנו.

יז  [טז] כל תולדות האש, הרי הן כאש.  כיצד:  הניח אבן או סכין או משא בראש גגו, ונפלו ברוח מצויה והזיקו--חייב לשלם נזק שלם:  שכל אלו וכיוצא בהן, תולדות הבעירה הן.  ואם נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו, פטור.


משנה תורה - ספר נזקים - הלכות נזקי ממון - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


יש לך שאלה או הערה?