משנה תורה - ספר נזקים - הלכות גניבה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט


הלכות גניבה פרק ד

א  הטוען שנגנב הפיקדון מביתו--אם נשבע ואחר כך באו עדים ששקר טען, ושהפיקדון היה אצלו--הרי זה משלם תשלומי כפל, שהרי הוא עצמו כגנב; ואם טבח ומכר אחר שנשבע, משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  ואינו מביא אשם על פי עדים על שבועתו; ואינו מביא חומש, שאין החומש משתלם עם הכפל.  ואם באו עדים קודם שיישבע, אינו משלם אלא הקרן בלבד.

ב  במה דברים אמורים, שנשבע קודם שישלח יד בפיקדון.  אבל אם שלח בו יד, וטען טענת גנב ונשבע, ובאו עדים--פטור מן הכפל:  שכיון ששלח יד, נתחייב בו וקנהו.  [ג] וכן הטוען טענת אבידה בפיקדון ונשבע, וחזר וטען טענת גנב ונשבע, ואחר כך באו עדים--פטור מן הכפל, שכבר יצא הפיקדון מידי הבעלים משבועה ראשונה.

ג  [ד] הטוען טענת גנב באבידה ונשבע, ואחר כך באו עדים שהאבידה ברשותו ושקר טען--משלם תשלומי כפל, שנאמר "על כל אבידה" (שמות כב,ח):  והוא, שיטעון שנגנבה בליסטיס מזויין, שהוא אנוס, ופטור; אבל אם טען שנגנבה בלא אונס, פטור מן הכפל, מפני שהוא חייב לשלם על פי טענתו, ששומר אבידה כשומר שכר הוא כמו שיתבאר.

ד  [ה] הטוען טענת גנב בפיקדון ונשבע, ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו, וחזר וטען בו טענת גנב ונשבע, ואחר כך באו עדים שעדיין הוא ברשותו--אפילו מאה פעמים--חייב כפל על כל טענה וטענה; ואם נשבע חמישה פעמים, נמצא משלם שישה--הקרן שהופקד אצלו, וחמישה בקרן משום חמישה כפילות של חמש שבועות.

ה  [ו] טען טענת גנב ונשבע, וחזר וטען טענת אבידה ונשבע, ובאו עדים שלא נגנב, והודה הוא שלא אבד--הואיל ומשלם תשלומי כפל על פי עדים, אינו משלם חומש על שבועה אחרונה אף על פי שהודה, שהממון המחייבו בכפל, פוטרו מן החומש.

ו  [ז] מסר שורו לשניים, וטענו טענת גנב ונשבעו, והודה אחד מהן, והשני באו עליו עדים--שניהן משלמין את הקרן; ואם תפס בעל הפיקדון את הכפל, אין מוציאין מידו.  וזה שהודה--משלם חומש, כשאר הנשבעין שבועת הפיקדון שהודו מעצמן.

ז  [ח] בעל הפיקדון שתבע את השומר, ונשבע שנגנב, ואחר כך הוכר הגנב, ותבע השומר את הגנב, והודה לו הגנב שגנב, ותבע בעל הפיקדון את הגנב וכפר, ובאו עדים שגנב--אם באמת נשבע השומר כשטען שנגנב, נפטר הגנב מן הכפל בהודיתו לשומר.  ואם בשקר נשבע, אין מוציאין הכפל מן הגנב; ואם תפסו הבעלים הכפל, אין מוציאין מידן.

ח  תבעו הבעלים את השומר ושילם, ואחר כך הוכר הגנב ותבעוהו הבעלים והודה להן שגנב, ואחר כך תבעו השומר וכפר בו, ובאו עדים שגנב--אין מוציאין הכפל מן הגנב; ואם תפס השומר את הכפל, אין מוציאין מידו.  וכן הדין בתשלומי ארבעה וחמישה, אם טבח הגנב או מכר.

ט  הטוען טענת גנב בפיקדון של קטן--אף על פי שנתן לו כשהוא קטן, ותבעו כשהוא גדול, ונשבע, ואחר כך באו עדים--הרי זה פטור מן הכפל:  שנאמר "כי ייתן איש אל ריעהו" (שמות כב,ו; שמות כב,ט)--ואין נתינת קטן כלום, וצריך שתהיה נתינה ותביעה שווין בגדול.

י  שומר שגנב מרשותו--כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו, וסלע מכיס שהופקד אצלו--אם יש עליו עדים, חייב בכפל.  ואף על פי שהחזיר הסלע למקומו, והטלה לעדרו--הרי זה חייב באחריותו, עד שיודיע הבעלים:  שהרי כלתה שמירתו; וכאילו לא החזיר כלום, עד שיודיע בעליו.

יא  אבל הגונב סלע מכיס חברו או כלי מביתו, והחזיר דבר הגנוב למקומו--אם ידעו הבעלים בגניבתו, ולא ידעו בחזירתו--עדיין הגנב חייב באחריותו, עד שימנה את מעותיו.  [יא] מנה את כיסו, ומצאו שלם המניין--פטור.  ואם לא ידעו הבעלים, לא בגניבתו ולא בחזירתו--אפילו מניין אינו צריך; אלא כיון שהחזירו למקומו, נפטר מאחריותו.

יב  במה דברים אמורים, בדבר שאין בו רוח חיים.  אבל הגונב טלה מעדר חברו, וידעו בו הבעלים, והחזירו לעדר שלא מדעת הבעלים, ומת או נגנב--חייב באחריותו; ואם מנו את הצאן, והיא שלמה--פטור.  ואם לא ידעו הבעלים, לא בגניבתו ולא בחזירתו--אף על פי שמנו את הצאן, והיא שלמה--חייב באחריותו עד שיודיע את הבעלים, כדי שישמרו את הטלה הגנוב:  שהרי לימדו דרך אחרת, חוץ מדרך שאר הצאן שבעדר זה.


משנה תורה - ספר נזקים - הלכות גניבה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט


יש לך שאלה או הערה?