משנה תורה - ספר נזקים - הלכות גזילה ואבידה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח


הלכות גזילה ואבידה פרק ו

א  קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם הנהר--אם נתייאשו הבעלים מהן--הרי אלו מותרין, והן של מצילן.  ואם אינו יודע אם נתייאשו, או לא נתייאשו--חייב להחזיר; ואין צריך לומר, אם היו הבעלים מרדפין אחריהן.

ב  לפיכך המציל מיד הנהר, ומזוטו של ים, ומשלוליתו של נהר, ומן הגיס, ומן הדליקה, ומן הארי, ומן הדוב, ומן הנמר, ומן הברדלס--אם ידע בוודאי שנתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו; ואם לא ידע, יחזיר.

ג  המציל מיד ליסטיס ישראל--הרי אלו שלו, מפני שסתם הדבר שנתייאשו הבעלים; ואם ידע שלא נתייאשו, חייב להחזיר.  אבל המציל מיד ליסטיס גוי או מוכס גוי--חייב להחזיר, שסתם הדבר שלא נתייאשו הבעלים; ואם ידע בוודאי שנתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו.

ד  ומפני מה סתם ליסטיס ישראל שנתייאשו הבעלים, וסתם גוי שלא נתייאשו--מפני שהבעלים יודעים שהגויים מחזירין מיד הגזלן, אף על פי שאין שם עדים שגזל, אלא בראיות רעועות, ובאומדן דעתן.

ה  [ד] שחליים הצומחים בתוך הפשתן--המלקט אותן כשהן לחין--אין בהן משום גזל, מפני שהן מפסידין הפשתן על בעל השדה; ואם יבשו--אסורין משום גזל, שכבר הפסידו מה שהפסידו.  ואם היו על הגבול--אסורין, אפילו כשהן לחין.

ו  [ה] כבר ביארנו בנזקי ממון שהמוציא תבנו וקשו לרשות הרבים, אין בהם משום גזל; אבל המוציא את הגלל לרשות הרבים, בין בשעת הוצאת זבלים בין שלא בשעת הוצאת זבלים--חייבין עליהם משום גזל.

ז  [ו] מי שנתחלפו לו כליו בכלים אחרים בבית האבל או בבית המשתה--הרי זה לא ישתמש בהן, עד שיבוא הלה וייטול את שלו.  נתחלפו לו בבית האומן--אם אשתו ובניו של אומן נתנו לו, או שנתן לו האומן ואמר לו טול כליך--הרי זה לא ישתמש בהן, עד שיבוא הלה וייטול את שלו.

ח  אמר לו האומן טול כלי זה--הרי זה ישתמש בו, עד שיבוא הלה ויחזיר את שלו:  שמא כלייו של אומן הוא, או בעל הכלי ציווה את האומן למוכרו לו.  וכן כל כיוצא בזה.

ט  [ז] דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל; והעובר עליהן, הרי זה גזלן מדבריהם:  כגון מפריחי יונים והמשחקין בקוביה.

י  מפריחי יונים כיצד:  לא יפריח אדם יונים בתוך היישוב, שהרי לוקח ממון אחרים שלא כדין, מפני שמשלח זכר ויביא נקבה משובך אחר, או נקבה ותביא זכר.  ולא יונים בלבד, אלא כל העושה כזה בשאר עופות או חיה ובהמה--הרי זה גזלן מדבריהם.

יא  [ח] וכן אסרו חכמים לצוד יונים בתוך היישוב, מפני שהן של אחרים.  ואין פורסין נשבין ליונים, אלא אם כן הרחיק מן היישוב ארבעה מילין; ואם היה יישוב כרמים, אפילו מאה מיל לא יפרוס, שהיונים של בעלי כרמים הם.  וכן לא יפרוס בתוך השובכין, אף על פי שהן שלו או של גוי או של הפקר, ואף על פי שהרחיק מן היישוב מאה מיל, מפני שהיונים באות ליישוב השובכין.

יב  [ט] מרחיקין את השובך מן העיר חמישים אמה.  ולא יעשה אדם שובך בתוך שדהו, אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח, כדי שלא יימשכו הגוזלות, ויפסידו בשדות ויאכלו משל אחרים.  ואם לקחו מאחר--אפילו היה בינו ובין תחילת שדה חברו בית רובע בלבד, הרי הוא בחזקתו ואין מחייבין אותו להרחיק.

יג  [י] המשחקין בקוביה כיצד:  אלו שמשחקין בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן, ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חברו באותו השחוק, ייקח ממנו כך וכך--הרי זה גזל מדבריהם.  אף על פי שברצון הבעלים לקח, הואיל ולקח ממון חברו בחינם דרך שחוק והתל, הרי זה גזל.

יד  וכן המשחקין בבהמה או בחיה או בעופות ועושים תנאי, שכל שתנצח בהמתו או תרוץ יותר, ייקח מחברו כך וכך, וכל כיוצא בדברים אלו--הכול אסור, וגזל מדבריהם.  [יא] והמשחק בקוביה עם הגוי--אין בו איסור גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטילים:  שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי תורה, וביישובו של עולם.

טו  [יב] מצודות חיה ועופות ודגים, שנפלו מיני החיה לתוך המצודה, ובא אחר ונטלן--הרי זה גזל מדבריהם, מפני שעדיין לא הגיעו ליד הזוכה בהן.  [יג] נהר המושך ומעיינות הנובעין, הרי הן של כל אדם.

טז  עני המנקף בראש הזית זיתים של שכחה, ובא עני אחר ונטלן מעל הארץ--הרי זה גזל מדבריהם, מפני שעדיין לא הגיעו ליד הזוכה בהן; ואם היה העני מקבץ בידו בראש הזית, ומשליך לארץ--הרי זה גזל גמור, שהרי הגיעו ליד הזוכה בהן.

יז  [יד] הדבורים אינן ברשותו של אדם כמו תרנגולים ואווזים, ואף על פי כן יש בהן קניין מדבריהם; והגוזל נחיל דבורים, או שמנעו מבעליו אם בא לרשותו--הרי זה גזל מדבריהם.

יח  לפיכך מי שיצא נחיל של דבורים מרשותו, ושכן ברשות חברו--יש לבעל הנחיל להלך בתוך שדה חברו, עד שייטול את נחילו.  ואם הזיק, משלם מה שהזיק; אבל לא יקוץ את הסוכה, על מנת ליתן דמים.

יט  [טו] נאמנת אישה או קטן לומר, מכאן יצא נחיל זה:  והוא, שיהיו משיחין לפי תומן, ויהיו הבעלים מרדפין אחר הנחיל, ושואלים היכן חנה:  אף על פי שאין אישה או קטן בני עדות, הואיל וקניין דבורים מדבריהם, האמינו אותם בו.

כ  [טז] כל מי שיש בידו גזל של דבריהם, אינו יוצא מידו בדיינין.  וכן אם כפר בו ונשבע, אינו מוסיף חומש כמו שמוסיף על הגזל הגמור.


משנה תורה - ספר נזקים - הלכות גזילה ואבידה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח


יש לך שאלה או הערה?