משנה תורה - ספר נזקים - הלכות גזילה ואבידה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח


הלכות גזילה ואבידה פרק יב

א  מי שאבדה לו אבידה, ופגע באבידתו ואבידת חברו--אם יכול להחזיר שתיהן, חייב להחזיר.  ואם אינו יכול להחזיר אלא אחת מהן--אבידתו קודמת, ואפילו לאבידת אביו או רבו:  שלו קודם לכל אדם.

ב  פגע באבידת רבו עם אבידת אביו--אם היה אביו שקול כנגד רבו, של אביו קודמת; ואם לאו, של רבו קודמת:  והוא שיהיה רבו מובהק, שרוב חכמתו של תורה ממנו.

ג  הניח אבידתו, והחזיר אבידת חברו--אין לו אלא שכרו הראוי לו.  כיצד:  שטף נהר חמורו וחמור חברו, שלו יפה מנה ושל חברו מאתיים--הניח את שלו, והציל את של חברו--אין לו אלא שכרו הראוי לו.  ואם אמר לו אציל את שלך, ואתה נותן לי דמי שלי, או שהתנה בפני בית דין--חייב ליתן לו דמי שלו.  ואף על פי שעלה חמור שלו מאליו, הואיל ולא נתעסק בו, זכה במה שהתנה עימו.  [ד] ירד להציל, ולא הציל--אין לו אלא שכרו הראוי לו.

ד  וכן אם היה עוסק במלאכה, ובטל ממלאכתו ששווה דינר, והחזיר אבידה ששווה מאה דינרין--לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי, אלא נותן לו שכרו כפועל בטיל שיבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה.  ואם התנה עם הבעלים, או בפני בית דין שייטול מה שהפסיד, והרשוהו--הרי זה נוטל.  ואם אין שם בית דין ולא בעלים, שלו קודם.

ה  וכן שניים שהיו באים בדרך, זה בחבית של יין וזה בכד של דבש, ונסדקה הכד של דבש, וקודם שיישפך הדבש לארץ, שפך זה את יינו והציל את הדבש לתוך החבית--אין לו אלא שכרו הראוי לו; ואם אמר אציל את שלך, ואתה נותן לי דמי שלי, או שהתנה בפני בית דין--הרי זה חייב ליתן לו.  ואם נשפך הדבש לארץ, הרי זה הפקר; וכל המציל, לעצמו מציל.

ו  היה זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים, ונסדקה כד הדבש, ואמר לו בעל הקנקנים איני מציל לך דבש זה בקנקניי עד שתיתן לי חצייו או שלישו או כך וכך דינרין, וקיבל עליו בעל הדבש ואמר לו הין--הרי זה ציחק בו, ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו:  שהרי לא הפסידו כלום.

ז  וכן מי שברח מבית האסורים, והייתה מעבורת לפניו, ואמר לו העבירני ואני נותן לך דינר, והעבירו--אין לו אלא שכרו הראוי לו.  ואם היה צייד, ואמר לו בטל מצודתך והעבירני--נותן לו מה שהתנה עימו.  וכן כל כיוצא בזה.

ח  שיירה שהייתה מהלכת במדבר, ועמד עליה גיס וטרפה--אם אינן יכולין להציל מידם, ועמד אחד מהן והציל--הציל לעצמו; ואם יכולין הן להציל מידם, וקדם אחד מהן והציל--אף על פי שאמר לעצמי אני מציל, הציל לאמצע.

ט  היו יכולין להציל על ידי הדוחק--כל המציל, מציל לאמצע, אלא אם כן אמר לעצמי אני מציל, הרי זה מציל לעצמו:  שכיון ששמעוהו אומר לעצמי אני מציל, היה להן לדחוק עצמן ולהציל; וכיון שישבו ולא הצילו, הרי נתייאשו מן הכול.

י  היו שני שותפין, והציל אחד מהן--הציל לאמצע; ואם אמר לעצמי אני מציל--הרי זה חלק מחברו, והציל לעצמו.  וכן השוכר את הפועל להציל--כל שיציל, הרי הוא למשכיר; ואם אמר לעצמי אני מציל, הרי חזר מן השכירות, וכל שיציל אחר שאמר כן, הרי הוא שלו.

יא  שיירה שחנתה במדבר, ועמד עליה גיס לטורפה, ופסקו עם הגיס ממון, ונתנו לו--מחשבין לפי ממונם, ואין מחשבין לפי נפשות.  ואם שכרו תייר לפניהם להודיעם הדרך, מחשבין שכרו לפי ממון ולפי נפשות.  ולא ישנו ממנהג החמרים.

יב  רשאין החמרים להתנות ביניהן, כל מי שתאבד ממנו חמור מבני השיירה, מעמידין לו חמור אחרת; ואם פשע בה ואבדה, אין חייבין להעמיד לו.

יג  אבדה חמורו, ואמר תנו לי דמיה ואיני רוצה ליקח חמור, והריני שומר עימכם--אין שומעין לו, אלא מעמידין לו חמור אחרת כדי שיזרז עצמו וישמור בהמתו.  ואפילו הייתה לו בהמה אחרת בשיירה, אינו דומה שומר אחת לשומר שתיים.

יד  ספינה שהייתה מהלכת בים, ועמד עליה נחשול לטובעה, והקלו ממשאה--מחשבין לפי משאוי, ואין מחשבין לפי ממון.  ואל ישנו ממנהג הספנים.

טו  רשאין הספנים להתנות ביניהן, כל מי שתאבד לו ספינה, מעמידים לו ספינה אחרת; פשע בה ואבדה, או שפירש למקום שאין הספינות הולכות בו באותו הזמן--אין חייבין להעמיד לו.


משנה תורה - ספר נזקים - הלכות גזילה ואבידה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח


יש לך שאלה או הערה?