משנה תורה - ספר נזקים - הלכות גזילה ואבידה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח


הלכות גזילה ואבידה פרק טו

א  כל המוצא אבידה--בין שיש בה סימן, בין שאין בה סימן--אם מצאה דרך הנחה, אסור ליגע בה:  שמא בעליה הניחוה שם, עד שיחזרו לה; ואם יבוא ליטול אותה, והיה דבר שאין בו סימן--הרי איבד ממון חברו בידו, שהרי אין לו בה סימן להחזירה בו.  ואם היה דבר שיש בו סימן--הרי זה הטריחן לרדוף אחריה, וליתן סימניה.  ולפיכך אסור לו שייגע בה, עד שימצא אותה דרך נפילה.

ב  אפילו נסתפק לו הדבר, ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח--הרי זה לא ייגע בו; ואם עבר ונטלו, אסור לו להחזירו לשם.  ואם היה דבר שאין בו סימן--זכה בו, ואינו חייב להחזירו.  [ב] וכל דבר שיש בו סימן--בין דרך הנחה בין דרך נפילה, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים--חייב להכריז.

ג  כיצד דרך הנחה:  כגון שמצא חמור או פרה רועים בדרך ביום, או שמצא כלי מכוסה באשפה--הרי זה לא ייגע בהן, שנאמר "נידחים" (דברים כב,א).  אבל אם מצא חמור וכליו הפוכים, ופרה רצה בין הכרמים, או כלי מגולה באשפה--הרי זו אבידה, ונוטל ומכריז.

ד  [ג] ראה חמור או פרה רועים כדרכן בלילה, הרי זו אבידה.  בפנות היום ובנשף--אם ראה אותן שלושה ימים זה אחר זה--הרי זו אבידה, ונוטל ומכריז.

ה  ראה פרה רצה בדרך--אם פניה כלפי העיר, אין זו אבידה; כלפי השדה, הרי זו אבידה.  [ד] מצאה רועה בין הכרמים--חייב להחזיר, משום אבידת הקרקע.  לפיכך אם היו הכרמים של גוי--אינה אבידה, ואינו חייב להחזיר; ואם חשש שמא יהרוג אותה הגוי כשימצאנה, מפני שהפסידה הכרם--הרי זו אבידה, ונוטל ומכריז.

ו  [ה] מצא פרה ברשות הרבים--אם עומדת חוץ לתחום, חייב להחזיר.  הייתה רועה בעשבים, או שהייתה ברפת שאינה משמרת ואינה מאבדת--לא ייגע בה, שאין זו אבידה.

ז  מצא קורדום או טלית בצד הגדר, הרי זה לא ייגע בהן; מצאן בסרטיה--הרי זו אבידה, ונוטל ומכריז.  וכן כל כיוצא בזה.

ח  [ו] מצא גוזלות מקושרין בכנפיהן, ומדדין אחר הגדר, או אחר הגפה, או בשבילין שבשדות--הרי זה לא ייגע בהן, שמא בעליהן הניחום שם.  ואם נטלן, הרי אלו שלו; ואם היו קשורין קשר שהוא סימן, חייב להכריז.  וכן אם מצאן קבועים במקומן--חייב להכריז, שהמקום סימן.

ט  [ז] מצא באשפה כלי מכוסה, הרי זה לא ייגע בו כמו שביארנו.  ואם אשפה שאינה עשויה להתפנות היא, ונמלך עליה לפנותה--אף על פי שמצאו מכוסה, נוטל ומכריז.  וכן אם היו כלים קטנים, כגון סכין ושפוד וכיוצא בהן--אפילו היו מכוסין באשפה הקבועה, נוטל ומכריז.

י  [ח] מצא פירות מפוזרין--דרך הנחה, לא ייגע בהן; דרך נפילה, הרי הן שלו.  וכן אם מצא כריכות קטנות של שיבולים ברשות הרבים, שהרי אין בהן סימן, או שמצא עיגולי דבילה, וכיכרות של נחתום, ומחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאות ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן--הרי אלו שלו, מפני שאין בהן סימן.  ואם יש בהן סימן, נוטל ומכריז:  שסימן העשוי לידרס, הרי הוא סימן.

יא  [ט] אבל אם מצא כיכרות של בעל הבית, וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן, כדי יין וכדי שמן--חייב להכריז:  שכל אלו יש להם סימנין מובהקין.  ואם נפתחו האוצרות של יין ושל שמן--הרי אלו שלו, ואף על פי שהם רשומין, שכל הכדין כך הן רשומות, ונמצאו אלו הכדין ככיכרות הנחתום שיש צורה אחת לכולן ומשקל אחד לכולם.

יב  [י] מצא כריכות ברשות היחיד--אם דרך נפילה, הרי אלו שלו; ואם דרך הנחה, חייב להכריז, שאף על פי שאין להם סימן, המקום סימן אף על פי שאינו סימן מובהק.  מצא אלומות, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים--נוטל ומכריז.

יג  [יא] מצא עיגול ובתוכו חרס, כיכר ובתוכו מעות, חתיכה של בשר שהיא משונה בחתיכתה, דג נשוך, וכל כיוצא באלו--הואיל ויש בהן שינוי--חייב להכריז, שלא עשאום בעליהן אלא לסימן.

יד  [יב] מצא פירות מפוזרין במקום הגרנות--אם היו כמו קב בתוך ארבע אמות או ביתר על ארבע אמות--הרי אלו שלו, מפני שאין הבעלים מיטפלים באסיפתן.  היו מפוזרין בפחות מארבע אמות--לא ייגע בהן, שמא הבעלים הניחום שם.  היו כמו חצי קב בשתי אמות, או קביים בשמונה אמות, או שהיה הקב משניים שלושה מינין, כגון שומשמין תמרים ורימונים--כל אלו ספק:  לפיכך לא ייקח; ואם לקח, אינו חייב להכריז.

טו  [יג] המוצא ציבורי פירות, או פירות בכלי, או כלי כמות שהוא--חייב להכריז; מצא כלי, ולפניו פירות--הרי אלו שלו, הפירות והכלי:  שאני אומר הפירות של אחד, והכלי של אחר; והרי אין בו סימן.  ואם מראין הדברים שהן של אדם אחד, חייב להכריז.

טז  [יד] כיצד:  היו אחורי הכלי לפני הפירות, הרי אלו שלו; היו פני הכלי לפני הפירות, חוששין שמא מן הכלי נשפכו.  ואם היו לכלי אוגנים--אף על פי שפניו כלפי הפירות, הרי אלו שלו, שאילו נשפכו מן הכלי, היה נשאר מהן בתוכו מפני האוגנים.  היו מקצת הפירות בכלי, ומקצתן בארץ--חייב להכריז.

יז  [טו] המוצא קציצות בדרך, ואפילו בצד שדה קציצות--הרי אלו שלו.  וכן תאנה שהיא נוטה לדרך, ונמצאו תאנים תחתיה--מותרות משום גזל, שהתאנה וכיוצא בה עם נפילתה נמאסת; ופטורות משום מעשר.  אבל זיתים וחרובין וכיוצא בהן, אסורין.

יח  [טז] תמרים שמשיר אותן הרוח--מותרות, שהבעלים מחלו אותן לכל אדם; וזו היא חזקתן.  ואם היו של יתומים, שאינן בני מחילה--אסורין; וכן אם הקפיד בעל השדה, והקיף מקום האילנות, או תיקן המקום שייפלו בו הנובלות עד שילקט אותן--הרי אלו אסורות, שהרי גילה דעתו שלא מחל.

יט  [יז] חתול רע שהורג את הקטנים, אסור לקיימו; ואין בו משום גזל, ואין בו משום השב אבידה, אף על פי שעורו מועיל; אלא כל המוצאו--זכה בו, והורגו והעור שלו.

כ  [יח] גוזל הנמצא קרוב לשובך--בתוך חמישים אמה, הרי הוא של בעל השובך; חוץ לחמישים אמה, הרי הוא של מוצאו, שאין הגוזל מדדה יתר על חמישים אמה.  נמצא בין שני שובכות, הרי הוא של קרוב; מחצה למחצה, יחלוקו.

כא  במה דברים אמורים, בשהיו יוני שני השובכות שווים במניינן; אבל אם היו יוני האחד רבים--הלך אחר הרוב, אף על פי שהוא רחוק.


משנה תורה - ספר נזקים - הלכות גזילה ואבידה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח


יש לך שאלה או הערה?