משנה תורה - ספר נזקים - הלכות חובל ומזיק - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


הלכות חובל ומזיק פרק ג

א  כיצד משערין הבושת, הכול לפי המבייש והמתבייש:  אינו דומה מתבייש מן הקטן, למתבייש מאדם גדול ומכובד, שזה שביישו זה הקל, בושתו מרובה.

ב  המבייש את הערום, או את מי שהוא במרחץ--פטור.  נשבה הרוח, והפכה שוליו על פניו, והרי הוא ערום, והוסיף זה בהפשטתו--חייב בבושת; ואינו דומה מבייש את זה שנעשה ערום, למבייש את שאינו ערום.  וכן אם הגביה בגדיו לירד לנהר, או שעלה מן הנהר וביישו--חייב; ואינו דומה מבייש זה, למבייש את המכוסה בבגדיו.

ג  המבייש את הישן, חייב בבושת.  ואם מת מתוך שינתו, ולא הקיץ, ולא הרגיש בזה שביישו--אין גובין בושת זו מן המבייש; ואם תפסו היורשין, אין מוציאין מידן.

ד  המבייש את השוטה, פטור; והמבייש את החירש, חייב.  המבייש את הגר או את העבד, חייב.  המבייש את הקטן--אם כשמכלימין אותו נכלם, חייב; ואם אינו נכלם, פטור.  ומכל מקום אינו דומה המבייש את הקטן, למבייש את הגדול; ולא המבייש את העבד, למבייש בן חורין; ולא מבייש חירש, למבייש פיקח.

ה  המבייש את חברו בדברים, או שרקק על בגדיו--פטור מן התשלומין.  ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן, כמו שיראו.  ואם בייש תלמיד חכמים--חייב לשלם לו בושת שלמה, אף על פי שלא ביישו אלא בדברים.

ו  כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכמים, אפילו בדברים--קונסין אותו, וגובין ממנו משקל חמישה ושלושים דינר מן הזהב:  שהוא משקל תשעה סלעים פחות רביע.  וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ.

ז  [ו] מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד; ויש תלמידי חכמים שהיו מוחלין על זה, וכך נאה להם.  ויש שתובע, ועושין פשרה ביניהן.  אבל הדיינים היו אומרין למבייש, חייב אתה ליתן לו ליטרה זהב.

ח  [ז] אף על פי שהמבייש שאר העם בדברים פטור מן התשלומין, עוון גדול הוא; ואינו מחרף ומגדף לעם ומביישן, אלא רשע שוטה.  ואמרו חכמים הראשונים שכל המלבין פני אדם כשר מישראל ברבים, אין לו חלק לעולם הבא.

ט  [ח] יש הכאות רבות שיש בהן ביזוי וצער מעט, ואין בהן נזק; וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים.  וכל המכה חברו הכאה מהן, משלם אותו הממון הקצוב; וכולן קנסות הן.  ואותו הממון הקצוב, הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת:  בין צריך לרפואה ושבת, בין לא צריך--כזה הוא משלם.

י  [ט] וכמה הוא משלם:  הבועט בחברו ברגלו, משלם חמישה סלעים.  הכהו בארכובתו, משלם שלושה סלעים.  קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה, והכהו בידו כשהיא אגודה--משלם שלושה עשר סלעים.

יא  תקע את חברו בכפו, משלם סלע.  סטרו על פניו, משלם חמישים סלע; סטרו באחר ידו, משלם מאה סלע.  וכן אם צרם באוזנו, או תלש בשיערו, או שרקק והגיע הרוק בבשרו, או שהעביר טליתו מעליו, או שפרע ראש האישה--משלם מאה סלע.

יב  וכזה הוא משלם, על כל מעשה ומעשה.  כיצד:  כגון שבעט בחברו ארבע בעיטות, אפילו זו אחר זו--משלם עשרים סלע.  סטרו על פניו שתי סטירות, משלם מאה סלע.  וכן בשארן.

יג  [י] כל אלו הסלעים--הם מכסף ארץ ישראל באותו הזמן, שהיה בכל סלע חצי דינר כסף ושלושה דינרין ומחצה נחושת; לפיכך מי שנתחייב בהכאות אלו לשלם מאה סלע, הרי זה משלם שנים עשר סלע ומחצה כסף נקי.

יד  [יא] במה דברים אמורים, במכובד.  אבל אדם שהוא מבוזה, ואינו מקפיד בכל אלו הדברים וכיוצא בהן--אינו נוטל אלא לפי מה שראוי לו, וכמו שיראו הדיינים שהוא ראוי ליטול:  לפי שיש בני אדם כעורין שאינן מקפידין על בושתם; וכל היום מבזים עצמן בכל מיני ביזוי דרך שחוק וקלות ראש, או כדי ליטול פרוטה אחת מן הלצים המשחקים עימהם.


משנה תורה - ספר נזקים - הלכות חובל ומזיק - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


יש לך שאלה או הערה?