משנה תורה - ספר קניין - הלכות מכירה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


הלכות מכירה פרק ז

א  מי שנתן הדמים, ולא משך הפירות--אף על פי שלא נקנו המיטלטלין כמו שביארנו, כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר--לא עשה מעשה ישראל, וחייב לקבל מי שפרע.  ואפילו נתן העירבון בלבד--כל החוזר, מקבל מי שפרע.

ב  וכיצד מקבל מי שפרע:  אוררין אותו בבית דין ואומרין מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצריים שטבעו בים, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו; ואחר כך יחזרו הדמים.

ג  הנותן דמי המיטלטלין, או מקצת הדמים, וחזר בו הלוקח, ואמר לו המוכר בוא וטול את מעותיך--הרי המעות אצלו כמו פיקדון; ואם נגנבו או אבדו, אינו חייב באחריותן.  אבל אם חזר בו המוכר--הרי המעות ברשותו, וחייב באחריותן, ואף על פי שחזר בו, ואמר ללוקח בוא וטול את שלך:  עד שיקבל עליו מי שפרע, ויאמר לו אחר כן בוא וטול את שלך.

ד  מי שהיה לו חוב אצל חברו, ואמר לו מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך, ורצה המוכר--הרי זה כמי שנתן הדמים עתה, וכל החוזר בו מקבל מי שפרע; לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו--אין אחד מהן יכול לחזור בו, אף על פי שאין מעות המלווה מצויות בשעת הממכר.

ה  הלוקח מחברו קרקע או עבדים או שאר מיטלטלין, ופסקו הדמים, והניח משכון על הדמים--לא קנה; וכל הרוצה לחזור משניהם--חוזר, ואינו חייב לקבל מי שפרע.

ו  מכר לו בדברים בלבד, ופסקו הדמים, ורשם הלוקח רושם על המקח, כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו--אף על פי שלא נתן מן הדמים כלום--כל החוזר בו אחר שרשם, מקבל מי שפרע.  ואם מנהג המדינה שיקנה הרושם קניין גמור--נקנה המקח, ואין אחד מהן יכול לחזור בו; ויהיה זה חייב ליתן הדמים.

ז  דבר ברור הוא, שאין דין זה אלא בשרשם בפני המוכר, או שאמר לו המוכר לך ורשום על מקחך, שהרי גמר להקנותו כדרך שביארנו בחזקה ובמשיכה.

ח  הנושא ונותן בדברים בלבד--הרי זה ראוי לו לעמוד בדיבורו, אף על פי שלא לקח מן הדמים כלום ולא רשם ולא הניח משכון.  וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר--אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע--הרי זה ממחוסרי אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו.

ט  וכן מי שאמר לחברו שייתן לו מתנה, ולא נתן--הרי זה ממחוסרי אמנה.  במה דברים אמורים, במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו.  אבל במתנה מרובה, אין בה חסרון אמנה, שהרי לא האמין זה שייתן לו דברים אלו, עד שיקנה אותן בדברים שקונין בהן.

י  הנותן מעות לחברו לקנות לו קרקע או מיטלטלין, והניח מעות חברו אצלו, והלך וקנה לעצמו במעותיו--מה שעשה עשוי, והרי הוא מכלל הרמאין.

יא  היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו, ומוכר לו, ואינו מוכר למשלחו--הרי זה מותר לקנות לעצמו, והוא שיחזור ויודיעו.  ואם פחד שמא יבוא אחר ויקדמנו לקנות--הרי זה קונה לעצמו, ואחר כך מודיעו.

יב  הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חברו אחר שזקפן עליו מלווה--הרי זה קנה לעצמו, ומקבלין ממנו כשאמר זקפתי אותם המעות על עצמי במלווה.  ואני אומר שאין זה דין אמת, אלא הרי המקח של משלח כמו שיתבאר בדין העסק.

יג  שלושה שנתנו מעות לאחד לקנות להם מקח--אם היו המעות מעורבות, וקנה במקצת הדמים--אף על פי שהייתה כוונת השליח שזה שקנה לאחד מהן, הרי המקח של כולן; וחולקין אותו לפי מעותיהן.

יד  היו מעות כל אחד מהן צרורין וחתומין--אף על פי שהיה בלב השליח שזה המקח לכולם, לא קנה אלא זה שנקנה המקח במעותיו בלבד.


משנה תורה - ספר קניין - הלכות מכירה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


יש לך שאלה או הערה?