משנה תורה - ספר קניין - הלכות זכייה ומתנה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


הלכות זכייה ומתנה פרק ו

א  לעולם אומדין דעת הנותן:  אם היו הדברים מראין סוף דעתו--עושין על פי האומד, אף על פי שלא פירש.  כיצד:  מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת, ועמד וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו--אין מתנתו קיימת:  שהדברים מוכיחין שאילו ידע שבנו קיים, לא היה נותן כל נכסיו.  לפיכך אם שייר מנכסיו כל שהוא, בין קרקע בין מיטלטלין--מתנתו קיימת.

ב  וכן הכותב כל נכסיו מתנה לאחד מבניו, בין שהיה בריא בין שהיה שכיב מרע, אפילו היה הבן קטן המוטל בעריסה--לא עשהו אלא אפטרופוס, והרי הוא בכל הנכסים כאחד מאחיו:  אומדן דעת הוא, שלא נתכוון אלא להיות אחיו נשמעין לו.  ואם שייר כל שהוא, בין קרקע בין מיטלטלין--זכה הבן במתנה.

ג  במה דברים אמורים, שכתב לבן בין הבנים.  אבל אם כתב כל נכסיו לבן בין הבנות, או לבת בין הבנות, או לאחד מן היורשין בין שאר היורשין--אף על פי שלא שייר כלום, מתנתו קיימת.

ד  וכן הכותב כל נכסיו לאשתו, בין בריא בין שכיב מרע--אף על פי שקנו מידו, לא עשה אותה אלא אפטרופיה על יורשיו:  בין שהיו יורשיו בניו ממנה, או מאחרת, או אחיו, או שאר יורשיו.  ואם שייר כל שהוא, בין קרקע בין מיטלטלין--קנת כל שכתב לה.

ה  במה דברים אמורים, בנשואה.  אבל אם כתב כל נכסיו לאשתו ארוסה, או לגרושה--אף על פי שלא שייר כלום, הרי היא כשאר כל אדם ומתנתו קיימת.

ו  הכותב כל נכסיו לאחד מבניו ולאחר--קנה האחר חצי הנכסים במתנה, ונשאר החצי לבניו; והבן שנתנו לו, אפטרופוס על שאר אחיו.

ז  וכן אם כתב כל נכסיו לאשתו ולאחר--האחר קנה מחצה, ואשתו אפטרופיה על המחצה.

ח  כל אישה שקנת כל נכסי בעלה במתנה--איבדה כתובתה, ותיקרע; לפיכך אם יצא עליו שטר חוב, והלכו כל הנכסים בחובו שקדם המתנה--תישאר היא בלא כלום, ולא תיקח בכתובתה שקדמה החוב:  שאומדן דעתה הוא שבהניה שבאה לה בשמועה זו שכתב לה כל נכסיו, איבדה כל זכות שיש לה בנכסים חוץ ממתנה זו.

ט  וכן כל הכותב נכסיו לבניו, בין זכרים בין נקבות, בין בריא בין שכיב מרע, וכתב לאשתו עימהן קרקע כל שהוא--הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים, ולא מיחת--איבדה כתובתה, ואינה טורפת מנכסים אלו כלום.  אבל מנכסים שיבואו לו אחר אלו, נוטלת מהן כתובתה.

י  כתב לה עימהן מיטלטלין בלבד, או ששייר לעצמו קרקע כל שהוא--כתובתה קיימת.  ותקנת גאונים היא שאפילו שייר מיטלטלין כל שהוא--כתובתה קיימת, שהרי היא אומרת ממה ששייר אני גובה; ומתוך שתרד למה ששייר, תרד לשאר נכסים ותטרוף.

יא  הכותב כל נכסיו לבניו, וכתב לאשתו חלק עימהן, ומת אחד מן הבנים--הרי זו גובה כתובתה מחלק זה שמת, שלא איבדה זכותה אלא מלטרוף מהן.

יב  הרוצה להינשא, וכתבה כל נכסיה בין לבנה בין לאחר, ואחר כך נישאת, ונתגרשה, או מת בעלה--מתנתה בטילה:  שזו מברחת היא; ולא כתבה כל נכסיה אלא להבריח מבעלה שלא יירשנה, וכשתהיה צריכה להן יחזרו לה.  לפיכך אם מתה היא בחיי בעלה, קנה המקבל מתנה את הכול.  ואם שיירה כלום, אפילו מיטלטלין--מתנתה קיימת; ואף על פי שנתגרשה, אינה חוזרת.

יג  כל הנותנין כל נכסיהם--כשתיבטל המתנה ויחזרו כל הנכסין לבעלים הראשונים, אין המקבל מתנה מחזיר פירות שאכל:  שאפילו נתן האדם מתנה בפירוש על מנת להחזיר כל ימי חיי פלוני, הרי זה אוכל פירות כל זמן המתנה כמו שביארנו.

יד  מי ששלח כלים ממדינת הים, ואמר יינתנו אלו לבניי--הרי אלו יינתנו לבנים ולבנות:  הראוי לבנים לבנים, כגון ספרים וכלי מלחמה; והראוי לבנות לבנות, כגון כלי משי הצבועים וחלי זהב ייטלו אותן הבנות.  היו ראויין לזכרים ולנקבות, ייטלו אותן הזכרים.

טו  וכן המשלח כלים לביתו סתם, והיו בהן כלים הראויין לבנות--ייטלו אותן בנותיו:  אומדן דעת הוא שלהן שלח.  ואם אין לו בנות, או שהיו בנותיו נשואות--ייטלו אותן נשי בניו:  שהדעת נוטה שלהן שלח.

טז  [טו] המשיא בנו הגדול לבתולה בבית, קנה הבית:  והוא, שיהיו נישואין ראשונים לזה הבן, ולא השיא האב בן אחר קודם לו, ולא שייר האב בזה הבית שייחד לו כלום.  ודברים אלו כהלכה שאין לה טעם הם, ונגעו חכמים בדבר זה מאומדן הדעת, שמרוב שמחתו ואהבתו גמר והקנהו הבית, שהרי לא שייר בו לעצמו כלום; לפיכך אם שייר שם אפילו כד אחד, לא קנה הבית.

יז  ייחד לו בית וכלי בית--אף על פי ששייר בבית כלי אחד לעצמו, או היה לו שם אוצר וכיוצא בו--קנה כלי הבית; אבל הבית, לא קנה.  [טז] ייחד לו בית ועלייה--בית, קנה; עלייה, לא קנה.  וכן אם ייחד לו בית ואכסדרה, לא קנה אכסדרה.  שני בתים, זה לפנים מזה--לא קנה אלא האחד שנשא בו.

יח  [יז] כבר ביארנו בנישואין, ששניים שהיה ביניהם שידוכין ופסק זה על ידי בנו וזה על ידי בתו, ואמרו כמה אתה נותן לבנך, כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך, כך וכך, ועמדו וקידשו--קנו באמירה; ואינן קונין באמירה זו, עד שעת הנישואין, שכל הפוסק, דעתו לכנוס.

יט  וצריכין שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותן, שאין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם כמו שביארנו.  ודברים אלו לא ניתנו להיכתב; לפיכך אינן בשטר, עד שיטרוף בהן.

כ  [יח] המקדש את האישה--אפילו קידשה באלף דינר, בין שחזרה היא בין שחזר הוא, בין שמת הוא בין שמתה היא--אין הקידושין חוזרין לעולם, אלא הרי הן מתנה גמורה שאין לה חזרה.  [יט] ואם היו קידושי טעות, חוזרין המעות.  [כ] והמקדש אחותו, המעות מתנה:  אדם יודע שאין קידושין תופסין בעריות, ואין זה טועה, אלא גמר ונתן לשם מתנה.

כא  השולח סבלונות לבית חמיו--בין מרובין בין מועטין, בין שאכל שם סעודת אירוסין בין לא אכל, בין שמת הוא בין שמתה היא, או שחזר בו האיש--יחזרו הסבלונות כולן, חוץ מן המאכל והמשקה.

כב  וכן כלים מועטים ששלח לה להשתמש בהם שם בבית אביה--אם נשתמשה בהן ובלו או אבדו, אינן משתלמין.  אבל אם היו קיימין--חוזר הכול, וגובה אותם בבית דין:  שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נואי בלבד.

כג  חזרה היא בו, חוזר הכול; ואפילו המאכל והמשקה, נותנת דמיו בזול.  וכבר הסכימו הגאונים שאם היו דמי המאכל והמשקה שישה--משלמת ארבעה, אם חזרה בו:  שלא נתן לה מתנה זו, אלא ודעתו שלא תחזור בו.

כד  הורו רבותיי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל ארוס סעודה ויאכיל ריעיו, או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן, ועשה כדרך שעושין כל העם, וחזרה בו--משלמת הכול:  שהרי גרמה לו לאבד ממונו; וכל הגורם לאבד ממון חברו, משלם.  והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא, שאין זה נשבע ונוטל.


משנה תורה - ספר קניין - הלכות זכייה ומתנה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


יש לך שאלה או הערה?