משנה תורה - ספר קניין - הלכות זכייה ומתנה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


הלכות זכייה ומתנה פרק י

א  שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני, ומת--ייתנו לאחר מיתה:  שדברי שכיב מרע, ככתובין וכמסורין הן; ואין חוששין שמא על מנה שיש לו קבור הוא אומר.

ב  וכן שכיב מרע שאמר הלוואה או הפיקדון שיש לי ביד פלוני, תנו אותה לפלוני--דבריו קיימין, ואינו צריך למעמד שלושתן.

ג  וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני, זכה במה שיש בשטר, וכאילו כתב ומסר, אף על פי שלא משך השטר; ואין היורש יכול למחול שטר זה, שניתן במתנת שכיב מרע.

ד  ומפני מה המוכר או הנותן שטר חוב לחברו וחזר היורש ומחלו, מחול, ושכיב מרע שנתן שטר חוב, אין היורש יכול למחול--מפני שקניין הראיה שבשטר מדבריהם.  לפיכך היורש, עדיין זה השטר שלו הוא מן התורה ומוחלו; ומתנת שכיב מרע--אף על פי שהיא מדבריהם, עשו אותה כשל תורה, וכאילו קנה ממון שבשטר מן התורה, והגיע לידו, ולא נשאר ליורש בו קניין, ולפיכך אינו מוחל.

ה  [ג] שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי--אם אמר תנו, נותנין; לא אמר תנו, אין נותנין, שמא לא אמר מנה יש לפלוני בידי, אלא כדי שלא יאמרו על יורשיו שיש להן ממון.  [ד] לפיכך אם אמר דבר זה דרך הודאה, ולא היה שם חשש עורמה--נותנין, אף על פי שלא אמר תנו.

ו  [ה] כיוצא בו, ראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל, ואמר של פלוני הן, של מעשר שני הן--אם כמוסר דבריו להן, הרי דבריו קיימין; ואם כמערים, לא אמר כלום.

ז  [ו] וכן אם בא אחד ואמר להם אני ראיתי את אביכן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל, ואמר של פלוני הם, של מעשר שני הן--אם היו טמונין בבית, לא אמר כלום; בשדה, דבריו קיימין.  כללו של דבר--כל שאילו יכול ליטלן, דבריו קיימין; ואם לאו, לא אמר כלום.

ח  [ז] הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ולא ידע היכן החביאן, ואמרו לו בחלום כך וכך הם, ובמקום פלוני הן, ושל פלוני הן, או של מעשר שני הן, ומצאן במקום שנאמר לו, וכמניין שנאמר לו:  זה היה מעשה; ואמרו חכמים, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.

ט  [ח] שכיב מרע שהודה שיש לפלוני בידו מנה, ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבינו פרעתיו--נאמנין, ונשבעין על זה היסת.  [ט] אמר תנו, ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו--אין נאמנין.

י  אמר מנה לפלוני בידי, ואמרו יתומין נתננו--אין נאמנין:  שהרי לא אמר תנו, ומניין ידעו שחייבין ליתן.  [יא] אמר תנו, ואמרו יתומים נתננו--נאמנין, ונשבעין היסת שנתנו.

יא  [יב] שכיב מרע שנתן מנה לאחד ואמר לו, הילך מנה זו לפלוני--הלך, ומצאו שמת--אם קיים היה בשעה שנתן לו השכיב מרע, יינתנו ליורשי מי שנשתלחו לו:  שדברי שכיב מרע, ככתובין וכמסורין הן.  ואם לא היה קיים, יחזרו ליורשי המשלח:  שאין קניין למת.

יב  [יג] שכיב מרע שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני, ושלוש מאות לפלוני, וארבע מאות לפלוני--אין אומרין כל הקודם בשטר זכה.  לפיכך אם לא הניח תשע מאות, חולקין הנמצא לפי מה שכתב להן.  ואם יצא עליו שטר חוב, גובה מכולן:  מכל אחד ואחד, כפי מה שנתן לו.  כיצד:  היה החוב ארבע מאות וחמישים זוז, בעל המאתיים נותן מאה, ובעל השלוש מאות מאה וחמישים, ובעל הארבע מאות נותן מאתיים.

יג  [יד] אבל אם אמר תנו מאתיים זוז לפלוני, ואחריו שלוש מאות לפלוני, ואחריו ארבע מאות לפלוני--כל הקודם בשטר זכה.  לפיכך אם יצא עליו שטר חוב, גובה מן האחרון; אין לו, גובה משלפניו; אין לו, גובה משלפני פניו.

יד  [טו] שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה, יאכל פלוני פירות דקל זה--לא אמר כלום:  שלא הקנה להם דבר שיש בו ממש--שהדירה והאכילה וכיוצא בהן, הרי הן כדיבור וכשינה שאינן נקנין.  אבל אם אמר תנו בית זה לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני, או תנו דקל זה לפלוני כדי שיאכל פירותיו--דבריו קיימין:  שהרי הקנה להם הגוף לפירות, והגוף דבר שיש בו ממש.  וכן כל כיוצא בזה.


משנה תורה - ספר קניין - הלכות זכייה ומתנה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


יש לך שאלה או הערה?