משנה תורה - ספר קניין - הלכות זכייה ומתנה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


הלכות זכייה ומתנה פרק יב

א  שכיב מרע שאמר בני פלוני יירשני--הרי זה יורש אותו לבדו, ולא יירשו שאר הבנים.  וכן אם אמר על בת בין הבנות, או אח בין האחין, או שאר היורשים--דבריו קיימין.  [ב] אבל הבריא, אין דבריו קיימין.

ב  [ג] שכיב מרע שאמר נכסיי לפלוני, ואחריו לפלוני--אין לשני אלא מה ששייר ראשון.  [ד] ואם היה הראשון ראוי ליורשו, כגון שהיה בן מכלל הבנים--אין לשני כלום:  שכל לשון מתנה ליורש, הרי היא כלשון ירושה; וירושה--אין לה הפסק, ואף על פי שאמר ואחריך לפלוני.

ג  [ה] אבל הבריא שנתן מתנת בריא על דרך זו, וכתב לזה נכסיי לך ואחריך לפלוני--אין לשני אלא מה ששייר ראשון, בין שהיה הראשון ראוי ליורשו בין שלא היה ראוי ליורשו.

ד  [ו] שכיב מרע שאמר נכסיי לך ואחריך לפלוני, והיה הראשון ראוי ליורשו, ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק, אלא במתנה והרי הפסקתיה--השני קונה מה ששייר הראשון.  לפיכך אם נתן המעות על ידי שליש, או שאמר תנו לבניי שקל בכל שבת ולא משום ירושה אני נותן להם, והנשאר מן הנכסים אחר מותם יהיה לפלוני--אין נותנין להם אלא שקל, אף על פי שאינו מספק להם.

ה  [ז] נכסיי לפלוני, ואחריו לפלוני--מת ראשון, קנה שני; מת שני, הרי אלו של יורשי השני; מת השני בחיי הראשון, הרי הנכסים של יורשי הראשון.

ו  [ח] אף על פי שאין לשני אלא מה ששייר הראשון, אסור לראשון למכור וליתן גופן, אלא אוכל הפירות, עד שימות ויזכה השני.  [ט] ואם עבר הראשון ומכר ונתן במתנה, אין השני מוציא מיד הלקוחות, שאין לשני לא מן הגוף ולא מן הפירות, אלא הנשאר.  וכל המשיא עצה לראשון למכור, נקרא רשע.  ואפילו היה בהן עבדים, והוציאן הראשון לחירות, או כלים, ועשאן תכריך למת--מעשיו קיימין.

ז  [י] במה דברים אמורים, בשמכר הראשון או נתן מתנה לאחרים.  אבל אם מכרן הראשון או נתנן במתנה לבנו או לאחד מיורשיו, לא עשה כלום.  וכן אם נתנן במתנת שכיב מרע, אפילו לאחרים--לא עשה כלום:  שאין מתנת שכיב מרע קונה, אלא לאחר מיתה, וכשימות, יקנה השני.

ח  [יא] היה חוב על הראשון, או כתובת אישה, ובאו לבית דין להיפרע מנכסים אלו--אף על פי שהראשון קיים--אין בית דין מגבין אותן מגוף הנכסים, אלא מן הפירות בלבד שמין להם.

ט  מת הראשון, ובא בעל חובו ואשתו לגבות מנכסים אלו--אין מגבין להם כלום:  אפילו עשאן הפותיקי או שייחדן לאשתו בכתובתה--אינן גובין מנכסים אלו כלום, אלא הרי הן של שני.

י  [יב] שכיב מרע שאמר לאישה פנויה, נכסיי ליך ואחרייך לפלוני, ועמדה ונישאת--בעל לוקח הוא, ואין השני מוציא מיד הבעל.  הייתה אשת איש כשנאמר לה ואחרייך לפלוני--השני מוציא מיד הבעל, שכיון שזכת בנכסים על תנאי זה כשהיא נשואה, נמצא כאילו אמר לה בפירוש אחרייך יקנה פלוני, לא הבעל.

יא  לפיכך אם מכרה נכסים אלו כשהיא תחת בעלה, ומתה תחת בעלה--יעמדו נכסים ביד הלוקח:  שאם יוציא בעל מיד לוקח, מפני שמכרה כשהיא נשואה, הרי השני מוציא מיד הבעל, והלוקח חוזר ומוציא מיד השני--שהרי מכרה לו, ואין לו אלא מה ששייר; ואין בשלושתן מי שהוציא ממון אלא הלוקח, ולפיכך תעמוד בידו.

יב  מעשה באחד שאמר נכסיי לאימי, ואחריה ליורשיי, והייתה לו בת נשואה, ומתה הבת בחיי הבעל ובחיי אם אביה, ואחר כך מתה הזקנה; ואמרו חכמים, אין הבעל יורש אותן הנכסים, מפני שהן ראויין לאשתו, ולא זכת בהן האישה אלא אחר שמתה.  אבל אילו הניחה הבת בן או בת--היו יורשין הנכסים, שמשמע יורשיו ואפילו יורשי יורשיו.  ואילו אמר וכשתמות הזקנה--הרי הן לבתי מעכשיו, היה הבעל יורש אותן אחר מיתת אשתו.

יג  הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו--הרי הגוף של בן מזמן השטר, והפירות לאב עד שימות.  לפיכך האב אינו יכול למכור, מפני שהן נתונין לבן; והבן אינו יכול למכור, מפני שהן ברשות האב.

יד  מת האב, והניח פירות מחוברין לקרקע--הרי הן של בן, מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו.  היו תלושין, או שהגיעו להיבצר--הרי הן של יורשין.

טו  עבר האב ומכר--מכורין, עד שימות.  וכשימות האב, מוציא הבן מיד הלוקח, ואם היו שם פירות מחוברין, שמין אותם ללוקח ונותן הבן דמיהם; היו תלושין, או שהגיעו להיבצר--הרי הן של לוקח.

טז  עבר הבן ומכר--אין ללוקח כלום, עד שימות האב.  מכר הבן בחיי האב, ומת הבן ואחר כך מת האב--כשימות האב, יקנה הלוקח:  שאין לאב אלא פירות, וקניין פירות אינו כקניין הגוף.

יז  [יד] מתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה--הרי היא כמתנת שכיב מרע, שאינה קונה אלא לאחר מיתה:  שמשמע דברים אלו--שאף על פי שקנה הגוף מהיום, אינו זוכה בו ואוכל פירות אלא לאחר מיתה.

יח  [טו] שטר מתנה שכתוב בו שיקנה פלוני שדה פלונית לאחר מיתה, בין שהיה בשטר קניין בין שלא היה בו קניין--כיון שכתוב בו זמן ובזמן זה חי היה, הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו; ואינו זוכה אלא לאחר מיתה--שאילו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה, שאין שטר לאחר מיתה--לא היה כותב בו זמן.

יט  לפיכך אף על פי שאין כתוב בו מהיום ולאחר מיתה, קונה לאחר מיתה.  וזה שכותבין בכל המתנות והממכרות מעכשיו, ואף על פי שיש בשטר הזמן--להרוויח הדבר כותבין כן, אף על פי שאינו צריך.

כ  [טז] בריא שנתן מתנה, וכתב בשטר בחיים ובמוות--הרי זו מתנה גמורה מחיים, שהרי כתוב בה בחיים; וזה שכתב ובמוות, כמו שאומר מעתה ועד עולם, וכמו נואי שטר הוא זה.

כא  [יז] הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה, לא יקבלו מתנה מאדם; אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים; והרי נאמר "ושונא מתנות, יחיה" (משלי טו,כז).


משנה תורה - ספר קניין - הלכות זכייה ומתנה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


יש לך שאלה או הערה?