משנה תורה - ספר קניין - הלכות שכנים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


הלכות שכנים פרק יד

א  הרוצה למכור שדהו, והביא בן המצר שלו וזה שהוא רוצה ליקח ממנו לבית דין, ואמר לבן המצר אם תרצה לקנות בכך וכך קנה, ואם לאו סלק עצמך והרי זה לוקח--הרי זה לא נשארה לו טענה; אלא או מביא מעות מיד וקונה, או בטלה זכותו.

ב  אמר אטרח ואביא, אין שומעין לו.  אלך ואביא--אם הוא אמוד שיש לו, ממתינין לו עד שילך ויביא; ואם אינו אמוד, אין שומעין לו, שאינו רוצה אלא להישמט.  לפיכך אומרים לו, או הוציא עתה זוזים או בטלה זכותך:  שאין קובעין זמן לבעל המצר.

ג  הוציא בן המצר המעות, והוציא הלוקח מעות--אם היו של לוקח טובים מזוזיו, או ממהרים לצאת יתר מזוזיו--בטלה זכותו, ואין לו דין בן המצר.

ד  היה רוצה הלוקח לקנותה לבנות בה בתים, ובן המצר רוצה לזורעה--הלוקח זוכה משום יישוב הארץ, ואין בה דין בן המצר.

ה  [ב] בא הלוקח ונמלך בבן המצר, ואמר לו הרי פלוני בן המצר שלך רוצה למכור לי שדה זו, אלך ואקח ממנו, ואמר לו לך וקח--לא ביטל זכותו; ויש לו לסלק אותו אחר שקנה, אלא אם כן קנו מידו.  במה דברים אמורים שצריך קניין, בשמחל לו קודם שיקנה.  אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח, כגון שבא בן המצר וסייע עימו, או שכר ממנו, או שראה אותו בונה וסותר כל שהוא ומשתמש ולא מיחה בו ולא עירער--הרי זה מחל, ושוב אינו יכול לסלקו.

ו  [ג] היה בן המצר במדינה אחרת, או חולה, או קטן, ואחר זמן הבריא החולה, והגדיל הקטן, ובא ההולך--אינו יכול לסלקו:  שאם אתה אומר כן--אין אדם יכול למכור קרקעו, שהרי הלוקח אומר לאחר כמה שנים תצא מידי.  וכזה הורו רוב הגאונים.

ז  [ד] המוכר שווה מאתיים במנה--אם לכל העם מוזיל ומוכר, נותן לו בן המצר מאה ומסלקו; ואם אינו מוזיל לכל העם--נותן לו מאתיים שהיא שווה, שהמוכר נתן לזה מתנה.

ח  לקח שווה מנה במאתיים--אינו יכול לסלקו, עד שייתן המאתיים.  טען בן המצר שזו קנוניה ביניהם--נשבע הלוקח בנקיטת חפץ, ונוטל מאתיים.  ואם היו שם עדים שנתן מאתיים, ובן המצר טוען שאמנה הייתה בינו ובין המוכר, ואני יודע בוודאי שלא לקח ממנו אלא מאה--הרי זה נותן מאתיים כמו שהעידו העדים, ואחר כך מסלקו, ומשביעו היסת שלקח במאתיים, ונפטר.

ט  [ה] כל הרוצה למכור קרקע, ובאו שניים, כל אחד מהן אומר אני אקח בדמים אלו, ואין אחד מהן בעל המצר--אם היה האחד מיושבי העיר והאחד משכני השדה, בן העיר קודם; שכן ותלמיד חכמים, תלמיד חכמים קודם; קרוב ותלמיד חכמים, תלמיד חכמים קודם; שכן וקרוב, השכן קודם:  שגם זה בכלל הטוב והישר הוא.

י  קדם אחד וקנה, זכה; ואין חברו שראוי לקדום לו יכול לסלקו, הואיל ואין אחד מהן בעל המצר:  שלא ציוו חכמים בדבר זה דרך דין, אלא דרך חסידות ונפש טובה היא שעושה כך.


משנה תורה - ספר קניין - הלכות שכנים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


יש לך שאלה או הערה?