משנה תורה - ספר קניין - הלכות שלוחין ושותפין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


הלכות שלוחין ושותפין פרק ג

א  מי שהייתה לו קרקע תחת יד אחד, או שהיו לו מיטלטלין פיקדון, ורצה לעשות שליח לדון עם זה, ולהוציא הקרקע או הפיקדון מתחת ידו--הרי זה כותב לו הרשאה.  וצריך לקנות מידו שהרשהו, ואמר לו לך דון וזכה והוצא לעצמך, וכיוצא בעניינים אלו; ואם לא כתב לו כן, אינו יכול לדון עימו, מפני שהוא אומר לו, אין אתה בעל דיני.

ב  אף על פי שכתב לו כן, אינו אלא שליח, וכל מה שיזכה בו, הרי הוא של משלחו.  וכל ההוצאות שיוציא השליח על דין זה שהורשה בו, הרי המשלח חייב בהן:  שכך כותבין בהרשאה, כל שתוציא בדין זה, עליי לשלמו.

ג  [ב] הקנה לזה המורשה שליש או רביע מה שיש לו ביד חברו, הרי זה דן על הכול:  הואיל ודן על חלקו, והרי הוא בעל דינו בחלקו--דן על הכול.

ד  [ג] אחד מן האחים שלא חלקו, או מן השותפין, שבא לתבוע--תובע על הכול:  הואיל ויש לו חלק בזה הממון, אינו צריך הרשאה משאר שותפין.  ואין השותף האחר יכול לומר לשותפו שדן, אילו הייתי אני התובע הייתי טוען טענה אחרת ומחייב בעל דיני, שהרי אומרין לו, למה לא באת לתבוע גם אתה.

ה  לפיכך אם היה ממדינה אחרת, יש לו לחזור על בעל הדין, ולדון עימו, ולומר לו אני איני מודה בכל מה שטען שותף שלי; לפיכך יש לנתבע לעכב ולומר לזה, או דון עימי בחלקך או הבא הרשאה, שהרי ממון שניכם בידי ושניכם בעלי דיני, ולמחר יבוא אחיך או שותפך ויתבע גם הוא.

ו  [ד] הבעל בנכסי אשתו, צריך הרשאה; ואם יש שם פירות בקרקע--מתוך שיש לו לדון על הפירות שהרי הן שלו, דן על העיקר, ואינו צריך הרשאה מאשתו, שאם אין קרקע אין לו פירות.

ז  [ה] מי שהיה לו ביד חברו פיקדון או מלווה, בין מיטלטלין בין מעות, ועשה שליח בעדים להביאן לו--הרשות ביד זה שהם אצלו:  אם רצה ליתן--נפטר ואינו חייב באחריותן, שהרי נתן לשלוחו; ואם לא רצה ליתן--אינו נותן, שאין זה בעל דינו עד שיבוא בהרשאה על הפיקדון.  וכל הבא בלא הרשאה, הרי הוא בכלל הנאמר בהן "ואשר לא טוב עשה, בתוך עמיו" (יחזקאל יח,יח).

ח  [ו] התובע חברו בדין במיטלטלין או במעות שהפקיד אצלו, וכפר בו--אינו יכול לכתוב הרשאה עליו:  שנמצא זה כמשקר--שהוא אומר לו הרשיתיך ליטול מה שיש לי ביד פלוני, וכבר אמר פלוני שאין לו אצלו כלום.

ט  וכן מי שנתחייב לו חברו שבועה, אינו יכול להרשות עליו אחר להשביעו:  שאין שם דבר שיקנה לו, ואין אדם מרשה על תביעת דברים, שאין הדברים נקנין, אלא על תביעת הממון.

י  [ז] מי שהיו לו מעות פיקדון ביד אחר, ורצה להרשות שליח להביאן--אין הקניין מידו מועיל בזה, שאין המטבע נקנה בחליפין.  אלא כיצד עושה:  נותן לו קרקע כל שהוא, ומקנה לו המעות על גבן כדי להוציאן בהרשאה זו; והולך ודן עימו, ומוציאן.

יא  הייתה לו מלווה ביד אחר--אינו יכול לכתוב הרשאה עליה, ואפילו היה חוב בשטר, מפני שהמלווה להוצאה ניתנה, ואין אדם מקנה לחברו דבר שאינו בעולם.  ואין לך דרך שיקנה אדם בה חוב אלא או במעמד שלושתן, והוא דבר שאין לו טעם כמו שביארנו, או בהקנית שטר החוב עצמו בכתיבה ומסירה, מפני שהוא מקנה השיעבוד שבו.  זה הוא הדין שייראה לי מן התלמוד.

יב  אבל גאונים תיקנו שכותבין הרשאה אף על המלווה, כדי שלא ייטול כל אחד ממון חברו, וילך לו למדינה אחרת; ועוד תיקנו שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חברו או לתבוע ממנו הלוואה, ולא הייתה קרקע למקנה--מקנהו ארבע אמות מחלקו שבארץ ישראל, ומקנה לו המעות על גבן.

יג  ודברים אלו דברים קלים הן עד מאוד, ורעועים:  שזה מי יאמר שיש לו חלק בארץ ישראל, ואפילו הוא ראוי--אינו ברשותו.  והגאונים עצמן שתיקנו תקנה זו אמרו, שאין אומרין בה ייקוב הדין את ההר, ואינה אלא כדי לאיים על הנתבע:  אם רצה לדון בהרשאה זו וליתן, נפטר.

יד  ולמה ייפטר, שאין זה הבא בהרשאה זו הרעועה פחות משליח שעשהו בעדים.  אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עימו--אין כופין אותו לא ליתן לו ולא להישבע, עד שיבוא בעל דינו.

טו  וכן הורו שאם הייתה לו מלווה אצל חברו, בין בשטר בין בעדי קניין--אף על פי שכפר בה בבית דין--כותבין עליו הרשאה, מפני שהיא כפירת שיעבוד קרקעות; אבל מלווה על פה שכפר בה, לא תיקנו שיכתבו עליה הרשאה.

טז  [ח] מי שהרשה לאחד, ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר--הרי זה מבטל.  ואין למורשה רשות לכתוב הרשאה לאחר, שזה אומר לו אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר.  לפיכך אם התנה עליו שירשה הוא לאחר, ואחר לאחר--הרי השליח כותב הרשאה לשני, ושני לשלישי:  הכול לפי תנאו.

יז  [ט] הבא בהרשאה שמחל לזה הנתבע, או שמכר לו, או שמחל לו על השבועה, או שעשה עימו פשרה--לא עשה כלום, שהרי אומר לו לתקן שלחתיך ולא לעוות.  לפיכך אם התנה עימו, בין לתקן בין לעוות--אפילו מחל לו על הכול, הרי זה מחול.

יח  [י] ראובן שבא בהרשאה, ותבע שמעון--אין שמעון יכול לדחותו ולומר לו, שמא המשלח אותך הרשה אחר וביטל שליחותך:  שהרי ראובן אומר לו תן לי הפיקדון שיש בידך, וזו הרשאתי תהי אצלך; ואם המפקיד הרשה אחר, הוא הפסיד על עצמו.  ושמעון פטור, שהרי בהרשאתו נתן.

יט  [יא] ראובן שבא בהרשאת שמעון, ותבע לוי, ואמר לא היו דברים מעולם, אבל יישבע שמעון וייטול--מוציאין הממון מיד לוי, ויהיה מונח עד שיבוא שמעון ויישבע וייטול.

כ  וכן כל הדברים שתולה לוי בשמעון--ידון עם ראובן, ויהיה הממון מונח עד שיבוא שמעון וישאל; ויש לראובן להחרים על מי שטוען טענת שקר, כדי לעכב הממון ולאחרו.

כא  נתחייב לוי שבועה--אינו יכול לעכב ולומר איני נשבע, עד שאחרים בפני שמעון על מי שטוען עליי שקר:  שאין זה החרם אלא תקנה קלה שתיקנוה הגאונים האחרונים, כדי שיכוונו בעלי דינין טענותיהן; ואין מעכבין שבועתו של זה, מפני תקנה זו הקלה.


משנה תורה - ספר קניין - הלכות שלוחין ושותפין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


יש לך שאלה או הערה?