משנה תורה - ספר קניין - הלכות שלוחין ושותפין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


הלכות שלוחין ושותפין פרק ד

א  כשירצו השותפין להשתתף, במה יקנה כל אחד מהן ממון חברו להשתתף בו:  אם במעות נשתתפו--יביא זה מעותיו, ויביא זה מעותיו, ויטילו אותן לכיס אחד, ויגביהו את הכיס שניהם.

ב  אבל אם כתבו שטר, והעידו עדים--אף על פי שקנו מיד שניהם שיביא זה מאה וזה מאה, וישתתפו בהן--לא קנו, ועדיין לא נעשו שותפין:  שאין המטבע נקנה בחליפין.

ג  לפיכך אם נשתתפו בשאר מיטלטלין, כיון שקנו מידם שיביא זה חביתו של יין וזה כדו של דבש, והרי נשתתפו בהן--נעשו שותפין בהן.  וכן אם עירבו פירותיהן, או ששכרו מקום בשותפות, והניח זה חביתו וזה כדו שנשתתפו בהן--הרי אלו שותפין.

ד  כללו של דבר--בכל הדרכים שקונה הלוקח, באותן הדרכים עצמן קונין השותפין זה מזה הממון המוטל ביניהם להשתתף בו.

ה  [ב] האומנין שנשתתפו באומנות--אף על פי שקנו מידם, אינן שותפין.  כיצד:  שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שייקח זה וזה במלאכתו, יהיה ביניהן בשווה--אין כאן שותפות כלל, שאין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם.

ו  אבל אם היו לוקחין הבגדים מממון עצמן ותופרין אותן ומוכרין, ולוקחין השתי והערב ממעותיהן ואורגים ומוכרין, ונשתתפו בממון שלוקחין בו--הרי אלו שותפין; וכל שירוויחו בשכר מלאכתן ובמשאן ומתנן, הרי הוא לאמצע.

ז  [ג] השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתיים וזה שלוש מאות, ונתעסקו כולן בממון, ופחתו או הותירו--השכר או הפחת ביניהם בשווה לפי מניינם, לא לפי המעות.  ואפילו לקחו שור לטביחה, שאילו טבחוהו היה כל אחד נוטל מבשרו כפי מעותיו--אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו, השכר או הפחת לאמצע.

ח  במה דברים אמורים, בשנשאו ונתנו במעות שנשתתפו בהן.  אבל אם המעות קיימין, ועדיין לא הוציאו אותן, ופחתו או הותירו מחמת המטבע, ששינהו המלך או אנשי המדינה--חולקין השכר או ההפסד לפי המעות.

ט  במה דברים אמורים, בסתם.  אבל אם התנו שייטול בעל המאה שלושת רבעים מן השכר, וייטול בעל המאתיים רביע, ואם יפחתו לא יפחות זה שייטול שלושה רבעי השכר אלא רביע ההפסד, ויפסיד זה שנוטל רביע השכר שלושה רבעים מן הפחת--הרי אלו חולקין לפי מה שהתנו, שכל תנאי שבממון קיים.

י  [ד] שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זו עד זמן קצוב--כל אחד מהן מעכב על חברו, ואינו יכול לחלוק, עד שיגיע הזמן, או עד שיכלה כל ממון השותפות.  ואין אחד מהן יכול ליטול חלקו בקרן ולא בשכר, עד סוף הזמן.

יא  נשתתפו סתם ולא קבעו להם זמן--הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהן, וזה נוטל חלקו מן הסחורה וזה נוטל חלקו.  ואם לא היה באותה הסחורה דין חלוקה, או היה בחלוקתה הפסד--הרי אלו מוכרין אותה, וחולקין את הדמים.

יב  היה זמן ידוע למכירת אותה הסחורה--יש לכל אחד מהן לעכב שלא יחלוקו, עד שתימכר הסחורה בזמן הידוע למכירתה.  ואין אחד מהן נוטל, לא מן הקרן ולא מן הריוח, עד זמן החלוקה, אלא אם כן התנו ביניהם.

יג  היה להם חוב אצל אחרים--אינו יכול לומר לחברו לא נחלוק עד שנגבה כל חוב שיש לנו, אלא חולקין; וכשיפרעו החובות, ייטול כל אחד חלקו.

יד  היה עליהן חוב לאחר--אם אינן אחראין זה לזה, חולקין; ולכשיגיע זמן החוב לפורעו, ייתן כל אחד חלקו.  ואם הן אחראין--כל אחד מהן מעכב לחלוק, עד שיגיע זמן השטר לפורעו ויפרעו החוב.

טו  ולמה מעכב:  שהרי חברו אומר לו הואיל וכל אחד ממנו חייב לשלם כל השטר, נישא וניתן בדמים אלו עד שיגיע הזמן.  אמר לו חברו נחלוק, וטול אתה דמים כנגד כל השטר, ועשה בהן סחורה לעצמך, ותשלם כל השטר בזמנו--יש לו לעכב עדיין ולומר לו שמא נפסיד, והשניים מרוויחין יתר מן האחד.

טז  [ה] הנותן לחברו ממון לילך בו למדינה פלונית לסחורה, או לקנות בו פירות לסחורה, או לישב בו בחנות--אינו יכול לחזור בו ולהחזיר הממון מיד השותף, עד שילך למקום שהתנו ויחזור, או שיקנה אותן הפירות וימכור, או עד שיישב בחנות:  שזה כמי שקבע זמן הוא.


משנה תורה - ספר קניין - הלכות שלוחין ושותפין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


יש לך שאלה או הערה?