משנה תורה - ספר קניין - הלכות שלוחין ושותפין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


הלכות שלוחין ושותפין פרק ז

א  הנותן מעות לחברו סתם להתעסק בהן, או שהתנו בפירוש שיהיה השכר וההפסד ביניהם בשווה, ואבד כל הממון--יש מי שהורה שישלם המתעסק שליש, כמו שביארנו אם אבד מקצת הממון.  וייראה לי שהוא משלם מחצה, שהוא בתורת מלווה; וזה שאמרו חכמים שהוא משלם שליש בהפסד, בשלא הגיע ההפסד ליטול בעל המעות פחות מחצי ממונו.

ב  כיצד:  ראובן שנתן לשמעון מאה ועשרים, ונשא ונתן ופחת תשעים--הרי שמעון משלם שלושים, ונמצא ראובן נוטל שישים.  אבל אם פחת שמעון מאה וחמישה, אין אומרים יפסיד שמעון חמישה ושלושים:  שאם אתה אומר כן--נמצא ראובן נוטל חמישים, ולעולם לא ייטול ראובן פחות משישים.

ג  לפיכך שטר עסק היוצא על היתומים שהיה אביהן מתעסק בו--נשבע בעל השטר, וגובה מחצה שהוא בתורת מלווה, אף על פי שלעולם טוענין ליורש.  הנה למדת, שאינו נוטל לעולם פחות ממחצה.

ד  ולמה אני אומר שאין פוחתין לו כאן, כנגד שכרו שנתעסק בפיקדון:  שהרי אבד כל החצי של פיקדון, ולא נשאר כאן פיקדון כלל, כדי שנאמר אם לא ייטול שכרו ייראה כריבית, שהרי חצי המלווה בלבד נוטל.

ה  וכן אם התנו שייטול המתעסק רביע השכר, ואבד הממון כולו--משלם הרביע כולו, שהוא בתורת מלווה.  אבל אם נשאר מן הממון מעט, כדי שאם תוסיף על אותו המעט שתות ההפסד שפחת יבוא הכול רביע הממון או יתר--הרי זה משלם שתות בלבד, מן הטעם שכבר ביארנו.

ו  [ב] המתעסק שהפסיד, וחזר וטרח עד שהרוויח--אינו יכול לומר לבעל המעות, בוא ונחשב ההפסד שהפסדנו תחילה ותפסיד שני שלישיו, ונחשב הריוח שהרווחנו באחרונה, ותיטול שלישו; אלא מחשב באחרונה בלבד על הריוח או על ההפסד, ואין לו אלא בריוח שהוסיף על הקרן.

ז  [ג] נתן לו מאתיים יריעות במאתיים דינר בעסק, וכתבן בשני שטרות מאה בכל שטר--מחשב לו על כל שטר בפני עצמו, ובעל המעות הוא שהפסיד על עצמו.

ח  נתן לו מאה יריעות במאה דינר, וחזר ונתן לו בעסק אחר מאה חבייות של יין במאה דינר, וכתב לו שטר עסק במאתיים דינר--אינו מחשב לו אלא בשטר אחד, והמתעסק הוא שהפסיד על עצמו.

ט  כיצד:  שאם מכר המאה יריעות במאה ושלושים, והמאה חבייות בשבעים--בעל המעות נוטל הכול:  מפני שעשה שטר אחד, הרי הכול מאתיים ולא הרוויח כלום.  אבל אילו הניחם שני עסקים כשהיו--היה מרוויח המתעסק בחלקו בבגדים עשרים, ומפסיד בחלקו בחבייות עשרה, והיה נוטל עשרה.  וכן כל כיוצא בזה.

י  [ד] אין המתעסק יכול לחלוק המעות של עסק או הסחורה, ולומר אטול אני החצי שבתורת מלווה לעצמי ואשא ואתן בו, ואניח החצי שבתורת פיקדון בבית דין:  שלא נתן לו ממון זה, אלא להתעסק בכולו.  ואם חלק ועשה זה, אפילו בבית דין הגדול--לא עשה כלום; אלא השכר או ההפסד ביניהן, על אותן הדרכים שביארנו.

יא  [ה] המתעסק שנתן מתנה לאחרים מן המיטלטלין של עסק, או ממעות העסק, והביא בעל הממון ראיה ברורה שאלו המיטלטלין או המעות משל עסק הן--מוציאין אותן מידן; ואפילו שינה אותן המקבל מתנה ומכרם, או נתנן לאחרים, או הפסיד--חייב לשלם.  והכול בראיה ברורה.

יב  כבר ביארנו שהמתעסק שמת, נשבע בעל המעות וגובה מחצה; ואם יש שם עדים שמיטלטלין אלו מן המעות של עסק הם, נוטל אותם בעל המעות בלא שבועה.  ואין בעל חוב ולא האישה נוטלים מהם כלום, אלא אם כן היה בהם ריוח:  הרי חלק הריוח של מת, של יורשיו; וייטול מאותו חלק, בעל חוב או האישה.

יג  [ו] הנותן מעות לחברו ליקח בהם פירות למחצית שכר, ולא לקח--אין לו עליו אלא תרעומת; ואם נודע בראיה ברורה שלקח ומכר, הרי זה מוציא ממנו השכר בעל כורחו.  [ז] נתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר, לוקח בהן מכל מין שירצה; ולא ייקח לא כסות ולא עצים.  וכן כל כיוצא בזה.

יד  המושיב את חברו בחנות למחצית שכר--אם היה אומן, לא יעסוק באומנותו, לפי שאין עיניו על החנות, בשעה שעוסק באומנותו; ואם היה שותף עימו בחצר, מותר.  ולא יהיה לוקח ומוכר דברים אחרים; ואם לקח ומכר, השכר לאמצע.


משנה תורה - ספר קניין - הלכות שלוחין ושותפין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


יש לך שאלה או הערה?