משנה תורה - ספר משפטים - הלכות שכירות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


הלכות שכירות פרק ב

א  שלושה דינין האמורין בתורה בארבעה השומרין אינן אלא במיטלטלין של ישראל ושל הדיוט:  שנאמר "כסף או כלים" (שמות כב,ו) "וכל בהמה" (שמות כב,ט)--יצאו קרקעות, ויצאו העבדים שהוקשו לקרקעות, ויצאו השטרות שאין גופן ממון.  ונאמר "כי ייתן איש אל ריעהו" (שמות כב,ו; שמות כב,ט)--יצאו ההקדשות, ונכסי גויים.

ב  מכאן אמרו חכמים, העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות--שומר חינם שלהן אינו נשבע, ונושא שכר או שוכר אינו משלם; ואם קנו מידו, חייב באחריותן.  [ב] ותיקנו חכמים שנשבעין על ההקדשות שבועת השומרין כעין של תורה, כדי שלא יזלזלו בהקדשות.

ג  ייראה לי, שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן--חייב לשלם, שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין הגניבה והאבידה והמיתה וכיוצא בהן:  שאם היה שומר חינם על המיטלטלין ונגנבו או אבדו, יישבע, ובעבדים וקרקעות ושטרות, פטור משבועה; וכן אם היה שומר שכר שמשלם גניבה ואבידה במיטלטלין, פטור מלשלם באלו.  אבל אם פשע--חייב לשלם, שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין המזיק קרקע, לדין המזיק מיטלטלין.  ודין אמת הוא זה למבינים, ובו ראוי לדון.

ד  וכן הורו רבותיי, שהמוסר כרמו לשומר, בין באריסות בין בשמירת חינם, והתנה עימו שיחפור או יזמור או יאבק משלו, ופשע ולא עשה--חייב, כמי שהפסיד בידיים.  וכן כל כיוצא בזה, שהפסיד בידיים, חייב על כל פנים.

ה  [ד] המוסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשמור, אפילו היו ענבים העומדות להיבצר--הרי הן כקרקע בדין השומרין.

ו  [ה] הפקיד הקדש, ואחר כך פדהו והרי הוא חולין בעת שנטלו מיד השומר, או שהשאילו חולין, ואחר כך הקדיש והוא ביד השואל, וכן גוי שהפקיד, ואחר כך נתגייר--כל אלו אין בהן כל דיני השומרין:  עד שתהיה תחילתן וסופן נכסי הדיוט, ונכסי ישראל.

ז  [ו] אחד האיש ואחד האישה בדין השומרין, בין שהיה הדבר השמור של אישה, או שהיה ביד האישה.  [ז] קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו, הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן.  הורו רבותיי שאין זה נשבע בטענת הקטן, כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן, שכל השומרין, שבועתן שבועת שמא היא.

ח  כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות, כך תיקנו משיכה בשומרין.  האומר לחברו שמור לי זה, ואמר לו הנח לפניי--הרי זה שומר חינם.  אמר לו הנח לפניך, או הנח סתם, או שאמר לו הרי הבית לפניך--אינו לא שומר חינם ולא שומר שכר, ואינו חייב שבועה כלל.  אבל מחרים על מי שלקח הפיקדון שלו, ולא יחזירו לבעליו.  וכן כל כיוצא בזה.

ט  אחד המפקיד או המשאיל או המשכיר את חברו בעדים, או שלא בעדים--דין אחד יש להן:  כיון שהודה זה מפי עצמו ששמר לו, או ששאל ממנו--הרי זה נשבע שבועת השומרין, שאין אומרים מיגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מלשלם.

י  אפילו היה הדבר השאול, או המופקד, או המושכר שווה פרוטה--הרי זה השומר נשבע עליו.  ואין אחד מן השומרים צריך להודיה במקצת.

יא  [ט] מתנה שומר חינם להיות פטור משבועה, והשואל להיות פטור מלשלם; וכן מתנה בעל הפיקדון על שומר חינם או נושא שכר ושוכר להיות חייבין בכול כשואל:  שכל תנאי שבממון או בשבועות של ממון, קיים; ואין צריך קניין, ולא עדים.

יב  [י] טען זה שהיה שם תנאי, והשומר אומר לא היה שם תנאי--נשבע השומר שבועת השומרין, ומגלגל בה שלא היה שם תנאי.

יג  [יא] טען שהפקיד אצלו, וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך, ולא נעשיתי לו שומר--נשבע היסת שלא קיבלו אלא בדרך זו; וכולל בשבועתו שלא שלח בו יד, ולא איבדו בידיים, ולא בגרם שגרם לו שיהיה חייב לשלם.

יד  [יב] זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתי אצלך, והלה אומר לא היו דברים מעולם, או שאמר כן היה אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה ולא נשארה בינינו תביעה--הרי הנתבע נשבע היסת, ונפטר.  במה דברים אמורים, בשלא היה שם שטר.  אבל אם הפקיד אצלו או השכיר או השאיל בשטר, ואמר לו החזרתי לך--הרי השומר נשבע בנקיטת חפץ:  שמתוך שיכול לומר שומר חינם נגנב או אבד, והשואל מתה בשעת מלאכה--נאמן לומר החזרתי; וכשם שאם טען שנאנס, נשבע מן התורה בנקיטת חפץ--כך אם טען החזרתי, יישבע כעין של תורה, הואיל ויש שם שטר ביד התובע.

טו  במה דברים אמורים, בשהיה השומר יכול לטעון ולומר נאנסו, ולא נצריך אותו להביא ראיה על טענתו.  אבל אם היה חייב להביא ראיה על טענתו, כמו שיתבאר--אינו נאמן לומר החזרתי, אלא יישבע בעל השטר בנקיטת חפץ שלא החזיר לו, וישלם.

טז  אין לך מי שנשבע מתוך שיכול לומר כך וכך ויישבע בנקיטת חפץ, אלא זה השומר בלבד שיש עליו שטר.  אבל שאר כל הנשבעין בדין מתוך שיכול לומר, אינן נשבעין אלא היסת.


משנה תורה - ספר משפטים - הלכות שכירות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


יש לך שאלה או הערה?