משנה תורה - ספר משפטים - הלכות שכירות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


הלכות שכירות פרק ז

א  כשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח וממכר--כך מתנה בשכירות, שהשכירות מכירה לזמן קצוב היא.  וכל שממכרו בנכסיו ממכר, שכירותו שכירה; וכל שאין לו למכור, כך אין לו לשכור--אלא אם כן יש לו פירות בלבד באותה הקרקע, הרי זה שוכר ואינו מוכר.

ב  המשכיר בית לחברו לשנה, ונתעברה השנה--נתעברה לשוכר; השכיר לחודשים, נתעברה למשכיר.  הזכיר לו חודשים ושנה--בין שאמר לו דינר לחודש, שנים עשר דינר לשנה, בין שאמר לו שנים עשר דינר לשנה, דינר בכל חודש--הרי חודש העיבור של משכיר:  שהקרקע בחזקת בעליה, ואין מוציאין דבר מיד בעל הקרקע אלא בראיה ברורה.

ג  וכן בעל הבית שאמר לזמן זה השכרתיך, והשוכר אומר לא שכרתי אלא סתם או לזמן ארוך--על השוכר להביא ראיה; ואם לא הביא--בעל הבית נשבע היסת, ומוציאו מן הבית.

ד  [ג] השוכר שאמר נתתי שכר הבית שנתחייבתי בו, והמשכיר אומר עדיין לא נטלתי, בין שהייתה השכירות בשטר, בין שהייתה בלא עדים--אם תבעו בתוך שלושים יום--על השוכר להביא ראיה, או ייתן ויחרים על מי שלקח ממנו, או יטעון עליו בדמים שנתן תחילה טענה בפני עצמה וישביעהו היסת.

ה  תבעו המשכיר לאחר שלושים יום, ואפילו ביום השלושים--על המשכיר להביא ראיה, או יישבע השוכר היסת שכבר נתן לו שכרו וייפטר.  וכן אם שכר ממנו, ופירש שייתן לו השכר שנה שנה, ותבעו בתוך השנה--על השוכר להביא ראיה; תבעו לאחר השנה, ואפילו ביום תשעה ועשרים באלול--על המשכיר להביא ראיה.

ו  [ד] המשכיר בית לחברו בשטר לעשר שנים, ואין בו זמן--השוכר אומר עדיין לא עבר מזמן השטר אלא שנה, והמשכיר אומר כבר שלמו שני השכירות ושכנת עשר שנים--על השוכר להביא ראיה; ואם לא הביא ראיה--יישבע המשכיר היסת, ויוציאו.

ז  [ה] השוכר פרדס או שהיה משכון בידו לעשר שנים, ויבש הפרדס בתוך הזמן--יימכרו עציו ויילקח בהן קרקע, ויאכל פירותיו עד סוף זמן שכירותו או זמן המשכון.  וגוף האילנות שיבשו או נקצצו--שניהן אסורין בהן משום ריבית, המלווה והלווה.

ח  [ו] שטר שכירות או שטר משכון שכתוב בו שנים סתם, בעל הפירות אומר שלוש, ובעל הקרקע אומר שתיים, וקדם זה השוכר או הלווה ואכל הפירות--הרי הפירות בחזקת אוכליהן, עד שיביא בעל הקרקע ראיה.

ט  אכלה השוכר או הממשכן שלוש שנים, וכבש השטר ואמר לחמש שנים יש לי פירות, ובעל הקרקע אומר שלוש--אמרו לו הבא שטרך, ואמר אבד--השוכר נאמן:  שאילו רצה אמר לקוחה היא בידי, שהרי אכלה שלוש שנים.

י  [ז] מי שהכניס פירותיו לבית חברו שלא מדעתו, או שהטעהו עד שהכניס פירותיו, והניחם והלך לו--יש לבעל הבית למכור לו מאותן הפירות, כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותם בשוק.  ומידת חסידות היא שיודיע לבית דין, וישכרו ממקצת דמיהן מקום, משום השב אבידה לבעלים, אף על פי שעשה שלא כהוגן.

יא  [ח] השוכר ריחיים מחברו, שיטחון לו עשרים סאה בכל חודש בשכרו, והעשיר בעל הריחיים, והרי אינו צריך לטחון שם--אם יש לשוכר חיטים שצריך לטחון אותן לעצמו או לאחרים, כופין אותו ליתן דמי טחינת עשרים סאה:  שזו מידת סדום היא.  ואם אין לו, יכול לומר לו אין לי דמים והריני טוחן לך כמו ששכרתי; ואם אין אתה צריך, מכור לאחרים.  וכן כל כיוצא בזה.


משנה תורה - ספר משפטים - הלכות שכירות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


יש לך שאלה או הערה?