משנה תורה - ספר משפטים - הלכות שכירות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


הלכות שכירות פרק ח

א  אחד השוכר מחברו שדה לזורעה, או כרם לאכול פירותיו בדמים, או ששכר ממנו בפירות קצובין, כגון ששכר ממנו שדה זו בעשרים כור בשנה, וכרם זה בעשרים כדי יין בכל שנה--שניהן דין אחד יש להן.  והשוכר בפירות, הוא הנקרא חוכר.

ב  המקבל שדה או פרדס כדי לעבוד אותו ולהוציא עליו יציאות, וייתן לבעל הקרקע שליש התבואה או רביע או מה שיתנו ביניהן--זה הוא הנקרא מקבל.

ג  כל דבר שהוא לסייג לארץ, בעל הקרקע חייב בו; ודבר שהוא לשמירה יתרה, החוכר או המקבל חייב בו.  הקורדום שחופרין בו הארץ, והכלים שנושאין בהן העפר, והדלי והכד וכיוצא בהן שדולין בהן המים--על בעל הקרקע; וחפירת המקומות שמקבצין בהן המים, על החוכר או על המקבל.

ד  [ג] השוכר או המקבל שדה מחברו לשנים מועטות, לא יזרענה פשתן.  שכרה או קיבלה שבע שנים--זורעה שנה ראשונה פשתן, ואין השביעית מן המניין; שכרה או קיבלה שבוע אחד, השביעית מן המניין.

ה  [ד] השוכר או המקבל שדה מחברו, והיא בית השלהין או בית האילן, ויבש המעיין של בית השלהין, ולא פסק הנהר הגדול אלא אפשר להביא ממנו בדלי, או שנקצץ האילן של בית האילנות--אינו מנכה לו מחכורו.  ואם מכת מדינה היא, כגון שיבש הנהר--מנכה לו מחכורו.

ו  היה עומד בתוך השדה ואמר לו, בית השלהין הזה אני משכיר לך, בית האילן זה אני משכיר לך--יבש המעיין או נקצץ האילן, מנכה לו מחכורו:  שהרי הוא עומד בתוכה; ולא אמר לו הזה, אלא כמי שאומר כמות שהיא עתה אני משכיר לך.  לפיכך אם לא היה עומד בתוכה ואמר לו, בית השלהין אני משכיר לך, או בית האילן, ויבש המעיין או נקצץ האילן--אינו מנכה לו מחכורו.

ז  [ה] השוכר או המקבל שדה מחברו, ואכלה חגב או נשתדפה--אם אירע דבר זה לרוב השדות של אותה העיר, מנכה לו מחכורו:  הכול לפי ההפסד שאירעו.  ואם לא פשטה המכה ברוב השדות--אינו מנכה לו מחכורו, אף על פי שנשתדפו כל השדות של בעל הקרקע.  נשתדפו כל השדות של שוכר או המקבל--אף על פי שפשטה המכה ברוב השדות, אינו מנכה לו מחכורו:  שאין זה ההפסד תלוי אלא בשוכר, שהרי כל שדותיו נשתדפו.

ח  התנה עליו בעל הקרקע שיזרענה חיטים, וזרעה שעורים, או שלא זרעה כלל, או שזרעה ולא צמחה--אף על פי שבא חגב או שידפון והוכת רוב המדינה, אינו מנכה לו מחכורו.  ועד מתיי חייב להיטפל ולזרוע פעם אחרת, אם לא צמחה--כל זמן שראוי לזריעה באותו מקום.

ט  [ו] השוכר או המקבל שדה מחברו--מקום שנהגו לקצור--יקצור, ואינו רשאי לעקור; לעקור--יעקור, ואינו רשאי לקצור.  ושניהם מעכבין זה על זה.  ומקום שנהגו לחרוש אחריו, יחרוש.  מקום שנהגו להשכיר אילנות על גב קרקע--משכירין, ואף על פי שהשכיר לו סתם בפחות מן הידוע; ומקום שנהגו שלא להשכיר אילנות--אין לו אילנות, אף על פי ששכר ממנו ביתר על הידוע.  הכול כמנהג המדינה.

י  [ז] החוכר שדה מחברו בעשרת כורין חיטים--לקת, נותן לו מתוכה.  היו חיטיה יפות--לא יאמר לו הריני לוקח לך מן השוק, אלא נותן לו מתוכה.  חכר ממנו כרם בעשרה סלים ענבים--אף על פי שהקריסו אחר שנבצרו, וכן עומרים שלקו אחר שנקצרו--נותן לו מתוכן; אבל אם חכרו בעשרה כדי יין, והחמיץ--חייב ליתן לו יין טוב.

יא  חכרה ממנו במאה עומרים של אספסתא וזרעה מין אחר, ואחר כך חרשה וזרעה אספסתא ולקתה, או שזרעה בתחילה אספסתא, וחרשה ואחר כך זרעה פעם אחרת ולקתה--אינו נותן לו מתוכה, אלא נותן לו אספסתא טובה:  שהרי שינה.  וכן כל כיוצא בזה.

יב  [ח] החוכר שדה מחברו, ולא רצה לנכש, ואמר לו, מה הפסד יש לך הריני נותן לך חכורך--אין שומעין לו:  שהרי הוא אומר לו, למחר אתה יוצא ממנה, והיא מעלה עשבים.  ואפילו אמר לו באחרונה אני חורש אותה, אין שומעין לו.

יג  [ט] החוכר שדה מחברו לזורעה שעורים--לא יזרענה חיטים, מפני שהחיטין מכחישות את הקרקע יתר מן השעורים.  שכרה לזורעה חיטים, יזרענה שעורים.  קטנית, לא יזרענה תבואה; תבואה, יזרענה קטנית.  ובבבל וכיוצא בה--לא יזרענה קטנית, מפני שהקטנית שם מכחשת את הארץ.

יד  [י] המקבל שדה מחברו לשנים מועטות--אין למקבל כלום בקורת השקמה וכיוצא בה, ולא בשבח האילנות שיצאו מאליהן בשדה.  אבל מחשבין לו מקום האילנות, כאילו היה בהן אותו זרע שזרע בכל השדה:  והוא שצמחו האילנות, במקום הראוי לזריעה; אבל אם יצאו במקום שאינו ראוי לזריעה, אין מחשבין לו כלום.  ואם קיבלה שבע שנים או יתר, יש לו בקורת השקמה וכיוצא בה.

טו  הגיע זמנו להסתלק מן השדה, והיו שם זרעים שעדיין לא הגיעו להימכר, או שגמרו, ולא הגיע יום השוק למוכרן--שמין אותן, ונוטל מבעל הקרקע.

טז  כשם שחולק המקבל עם בעל הקרקע בתבואה, כך חולקין בתבן ובקש; כשם שחולקין ביין, כך חולקין בזמורות.  אבל הקנים המעמידים תחת הגפנים--אם קנו אותן בשותפות, הרי אלו חולקין בהן; ואם הן משל אחד מהן--זה שקנה אותן, הרי הן שלו.  וכן כל כיוצא בזה.

יז  [יא] המקבל שדה מחברו ליטע, מקבל עליו בעל השדה עשרה בוראות למאה סאה.  יתר על כן, מגלגלין עליו את הכול.

יח  [יב] המקבל שדה מחברו, ולא עשת--אם יש בה כדי שתוציא סאתיים יתר על ההוצאה, חייב המקבל להיטפל בה:  שכך כותב לבעל הקרקע, אני אקום ואניר ואזרע ואקצור ואעמר ואדוש ואזרה ואעמיד כרי לפניך ותיטול אתה חצייו, או מה שיתנו; ואני אטול השאר, בשכר עמלי ובמה שהוצאתי.

יט  [יג] המקבל שדה מחברו, ואחר שזכה בה הבירה--שמין אותה כמה היא ראויה לעשות, ונותן לו חלקו שהיה מגיע לו:  שכך כותב לבעל הקרקע, אם אוביר ולא אעבוד, אשלם במיטבה.  והוא הדין, אם הוביר מקצתה.

כ  ומפני מה נתחייב לשלם:  מפני שלא פסק על עצמו דבר קצוב כדי שנאמר הרי היא אסמכתא, אלא התנה שישלם במיטבה; ולפיכך גמר ושיעבד עצמו.  אבל אם אמר אם אוביר ולא אעבוד, אתן לך מאה דינר--הרי זו אסמכתא; ואינו חייב לשלם, אלא כפי מה שהיא ראויה לעשות בלבד.

כא  [יד] המקבל שדה לזורעה שומשמין וזרעה חיטים, ועשת חיטים ששווין כמה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין--אין לו עליו אלא תרעומת.  עשת פחות משווה מה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין, משלם לו המקבל כפי מה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין; עשת חיטים יתר ממה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין--חולקין לפי מה שהתנו ביניהן, אף על פי שמשתכר בעל הקרקע.


משנה תורה - ספר משפטים - הלכות שכירות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


יש לך שאלה או הערה?