משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז


הלכות מלווה ולווה פרק ב

א  דין תורה שבזמן שיתבע המלווה את חובו--אם נמצאו ללווה נכסים--מסדרין לו, ונותנין לבעל חוב את השאר כמו שביארנו.  ואם לא נמצא ללווה כלום, או נמצא לו דברים שמסדרין לו בלבד--ילך הלווה לדרכו.  ואין אוסרין אותו, ואין אומרים לו הבא ראיה שאתה עני, ולא משביעין אותו כדרך שדנין הגויים, שנאמר "לא תהיה לו, כנושה" (שמות כב,כד); אלא אומרים למלווה, אם אתה יודע נכסים לזה המחוייב לך, לך ותפוס אותן.

ב  טען שיש לו מיטלטלין והחביא אותן, והרי הן בתוך ביתו--אין מן הדין שייכנס לביתו, לא הוא ולא שליח בית דין:  שהתורה הקפידה על זה, שנאמר "בחוץ, תעמוד" (דברים כד,יא).  אבל מחרימין על מי שיש לו, ולא ייתן לבעל חובו.

ג  כשראו הגאונים הראשונים שעמדו אחר חיבור התלמוד, שרבו הרמאים וננעלה דלת בפני לווין, התקינו שמשביעין את הלווה שבועה חמורה כעין של תורה בנקיטת חפץ, שאין לו כלום יתר על דברים שמסדרין לו, ושלא החביא ביד אחרים, ולא נתן מתנה על מנת להחזיר.

ד  וכולל בשבועה זו שכל שירוויח, וכל שיבוא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו--לא יאכיל ממנו כלום, לא לאשתו ולא לבניו, ולא ילביש אותן, ולא ייטפל בהן ולא ייתן מתנה לאדם בעולם; אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון שלושים יום שלושים יום וכסות שנים עשר חודש שנים עשר חודש, מזון הראוי לו וכסות הראויה לו--לא אכילת הזוללים והסובאין או בני מלכים ולא מלבושי הפחות והסגנים, אלא כדרכו.  וכל היתר על צורכו--ייתן לבעל חובו ראשון ראשון, עד שיגבנו כל חובו.

ה  ומחרימין תחילה על מי שידע לפלוני נכסים גלויין או טמונין, ולא יודיע לבית דין.  גם אחר התקנה הזאת, אין בעל חוב יכול להיכנס לתוך ביתו של לווה, לא הוא ולא שליח בית דין:  שלא תיקנו לעקור גוף התורה.  אלא הלווה עצמו יוציא כליו, או יאמר כך וכך הוא שיש לי; מניחין הראוי לו, ויוציא השאר, ויישבע בתקנה זו.  וכזה דנין ישראל, בכל מקומותן.

ו  נראה לו ממון אחר שנשבע שבועה זו, ואמר של אחרים הוא, או עסק הוא בידי--אין שומעין לו, עד שיביא ראיה; וכן הורו רבותיי.

ז  [ג] מי שנשבע שבועה זו, שאין לו כלום וכל מה שירוויח ייתן לבעלי חובו--אין כל אחד ואחד מבעלי חובות בא ומשביעו, ששבועה אחת כוללת כל בעלי החובות.  ותקנת אחרונים היא, ואין מדקדקין בה להחמיר אלא להקל.

ח  [ד] מי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום, והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם, ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו, והוחזק התובע שאינו מסתפק בענייות זה, אלא רוצה לצערו בשבועה זו ולהצר לו ולביישו ברבים כדי להינקם ממנו, או כדי שילך וילווה מן הגויים בריבית או ייקח נכסי אשתו וייתן לזה, עד שיינצל משבועה זו--ייראה לי שאסור לדיין ירא שמיים להשביעו שבועה זו; ואם השביעו--ביטל לא תעשה של תורה, "לא תהיה לו, כנושה" (שמות כב,כד).

ט  ולא עוד, אלא ראוי לדיין לגעור בתובע ולטורדו, מפני שהוא עיוור והולך בשרירות ליבו:  שלא תיקנו הגאונים תקנה זו אלא מפני הרמאין; והרי נאמר "עד דרוש אחיך אותו" (דברים כב,ב)--עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא, או אינו רמאי.  ומאחר שהוחזק זה שהוא עני, ושאינו רמאי--אסור להשביעו.

י  וכן אני אומר, שמי שהוחזק רמאי ודרכיו מקולקלין במשאו ומתנו, והרי הוא אמוד שיש לו ממון, וטען שאין לו כלום והרי הוא רץ להישבע בתקנה זו--שאין ראוי להשביעו; אלא אם יש כוח בדיין לעשותו, עד שייפרע בעל חובו, או לנדותו עד שייתן--יעשה, מאחר שהוא אמוד:  שפריעת בעל חוב מצוה.

יא  כללו של דבר:  כל שיעשה הדיין מדברים אלו, וכוונתו לרדוף הצדק בלבד שנצטווינו לרודפו ולא לעבור הדין על אחד מבעלי דינין--הרי זה מורשה לעשות ומקבל שכר:  והוא, שיהיו מעשיו לשם שמיים.

יב  [ה] מי שנתחייב בשבועה זו, מפני שטר חוב שעליו, והודה לאחרים בחובות אחרים, והשיגה ידו יתר על הראוי לו--לא ייטול היתר אלא בעלי השטרות בלבד, שמא קנוניה עשה בהודאתו על נכסיו של זה.

יג  [ו] ראובן שהיה חייב לשמעון מאה, ולוי חייב לראובן מאה--מוציאין מלוי, ונותנין לשמעון.  לפיכך אם אין לראובן נכסים, והיה לו שטר חוב על לוי, ואמר לוי שטר אמנה הוא פרוע הוא, והודה לו ראובן--אין משגיחין על הודאתו, שמא קנוניה הם עושין לאבד זכותו של שמעון; אלא יישבע שמעון, וייטול מלוי, כדין כל טורף, שאינו נפרע אלא בשבועה.

יד  וכן כל מי שיש עליו שטר חוב, והודה לאחר מעצמו בחוב אחר--אם אין לו נכסים כדי שיגבו שניהם, גובה בעל השטר בלבד:  שלא יעשו קנוניה על שטרו של זה.

טו  [ז] אסור לאדם להלוות מעותיו בלא עדים, ואפילו לתלמיד חכמים, אלא אם כן הלווהו על המשכון; והמלווה בשטר, משובח יתר.  וכל המלווה בלא עדים--עובר משום "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד), וגורם קללה לעצמו.

טז  [ח] הרב שלווה מעבדו, ואחר כך שיחררו, או לווה מאשתו, ואחר כך גירשה--אין להן עליו כלום:  שכל מה שקנה עבד, קנה רבו; וכל המעות שביד האישה, בחזקת בעלה--אלא אם כן הביאה ראיה, שהן מנדוניתה.


משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז


יש לך שאלה או הערה?