משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז


הלכות מלווה ולווה פרק יד

א  הפוגם את שטרו, או שעד אחד מעיד על שטרו שהוא פרוע, והבא ליפרע שלא בפני הלווה, והטורף מיד הלוקח, והנפרע מן היורש בין קטן בין גדול--לא ייפרע אלא בשבועה כעין של תורה; ואומרין לו כשיתבע, הישבע ואחר כך תיטול.  ואם היה החוב לזמן קבוע, ותבע בזמנו--נפרע שלא בשבועה; עבר זמנו, לא יגבה אלא בשבועה.

ב  התובע את חברו לפורעו, וטען הלווה שפרע שטר זה או מקצתו, ובעל השטר אומר לא פרעת כלום--אומרים לו שלם לו.  טען הלווה ואמר יישבע לי שלא פרעתיו וייטול--משביעין אותו בנקיטת חפץ שלא פרע כלום, או שלא פרעו אלא כך וכך, ואחר כך ייטול; ואם היה המלווה תלמיד חכמים, אין נזקקין לשבועתו.

ג  הוציא עליו שטר מקויים, והלווה טוען ואומר שטר מזוייף הוא ומעולם לא כתבתי שטר זה, או שטען שחוב זה ריבית הוא או אבק ריבית, או שטען שהוא שטר אמנה, או שטען כתבתי ללוות ועדיין לא לוויתי--כללו של דבר, טען טענה שאם הודה בה בעל השטר, היה השטר בטיל--והמלווה עומד בשטרו ואומר שזה שקר טוען, ואמר הלווה יישבע לי וייטול:  הרי זו מחלוקת בין הגאונים.  יש מי שהורה שחייב בעל השטר להישבע כעין של תורה, כמי שטען עליו שפרעו.  ורבותיי הורו שלא יישבע המלווה, אלא אם טען עליו הלווה שפרעו בלבד, שהרי הודה בשטר, ולפירעון הוא עומד; אבל כל אלו הטענות, לא כל הימנו לבטל שטר מקויים, אלא ישלם, ואחר כך יטעון על המלווה במה שירצה--אם יודה, יחזיר לו, ואם כפר, יישבע היסת.  ולזה דעתי נוטה.

ד  המוציא שטר חוב על חברו--מלווה אומר לא נפרעתי כלום, ולווה אומר פרעתי מחצה, והעדים מעידים שפרעו כולו--נשבע הלווה, ונותן מחצה:  שהרי הודה במקצת; ואינו כמשיב אבידה, מפני שאימת השטר עליו.  ואין המלווה גובה המחצה, אלא מבני חורין, שהרי הלקוחות אומרים אנו על העדים נסמוך, והרי ביטלו שטר זה.

ה  הוציא עליו שטר חוב שאינו יכול לקיימו, ואמר הלווה אמת שאני כתבתי שטר זה, אבל פרעתיו, או אמנה הוא, או כתבתי ללוות ועדיין לא לוויתי, וכל כיוצא בזה--הואיל ואם רצה, אמר לא היו דברים מעולם והרי מפיו נתקיים--הרי זה נאמן, ויישבע היסת וייפטר.  ואם קיימו המלווה אחר כך בבית דין, הרי הוא כשאר השטרות.

ו  הוציא עליו שטר מקויים, ואמר הלווה מזוייף הוא, ומעולם לא כתבתיו, או שטר אמנה הוא, ואמר המלווה כן הדברים, אבל שטר כשר היה לי עליו ואבד--אף על פי שהמלווה, הוא ששבר את שטרו, ואילו רצה, אמר אינו מזוייף שהרי נתקיים בבית דין--אינו גובה בו כלום, אלא נשבע הלווה היסת ונפטר:  שהרי זה השטר כחרס הוא חשוב.

ז  שטר שלווה בו ופרעו--אינו חוזר ולווה בו, שכבר נמחל שיעבודו ונעשה כחרס.

ח  המוציא שטר חוב מקויים על חברו, ואמר הלווה והלוא פרעתיך, ואמר לו המלווה כן היה, אבל חזרתי והחזרתי לך המעות, והלוויתי אותך פעם שנייה--הרי בטל השטר:  ששטר שנפרע, הרי הוא כחרס.  אבל אם אמר לו החזרתי לך המעות, מפני שלא היו טובות, עד שתחליפם--לא בטל השטר, ועדיין שיעבודו קיים.

ט  הוציא עליו שטר מקויים שיש לו עליו מנה, ואמר לו הלווה והלוא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ובאו אלו והעידו שפרעו, אבל לא הזכיר לו השטר, ואמר לו המלווה כן הוא שפרעת, אבל חוב אחר פרעת שהיה לי אצלך--הרי בטל השטר.

י  במה דברים אמורים, בשהעידו שנתן לו בתורת פירעון.  אבל אם ראוהו נותן לו מעות, ולא ידעו אם נתן בתורת פירעון, או בתורת פיקדון, או בתורת מתנה--אם אמר בעל השטר, לא היו דברים מעולם--הרי זה הוחזק כפרן, ובטל השטר.  ואם אמר פירעון של חוב אחר הוא--הרי זה נאמן, ונשבע ונוטל מה שבשטר:  שהרי לא פרעו בעדים; ומתוך שיכול לומר מתנה נתנם לי, נאמן לומר פירעון של חוב אחר הן.

יא  אמר לו הלווה והלוא שטר חוב זה דמי שור שלקחתי ממך הוא, ואתה גבית דמי בשרו, ואמר לו בעל השטר, כן אני גביתי את דמיו מחוב אחר שהיה לי אצלך--הואיל והודה מעצמו שדמי השור הוא החוב, ומדמיו נפרע--בטל השטר, ואף על פי שאין עליו עדים שפרע מדמיו; ויישבע הלווה היסת שפרעו.  וכן כל כיוצא בזה.

יב  [י] הוציא עליו שטר חוב בעד אחד, והלווה טען פרעתי--הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם.  טען ואמר יישבע לי שלא פרעתיו, הרי זה נשבע:  שאפילו היו בשטר שני עדים, ואמר יישבע לי שלא פרעתיו--הרי זה נשבע כמו שביארנו.

יג  [יא] וכן הורו רבותיי, שהכופר במלווה על פה בבית דין, ובא עד אחד שלווה--הרי זה יישבע שבועת התורה.  חזר ואמר כן היה, לוויתי ופרעתי, או מחל לי, או נתחייב לי ממקום אחר--הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם.

יד  [יב] מי שטען שפרע השטר, ואמר יישבע המלווה וייטול--אומרים לו הבא מעותיו, ואחר כך יישבע וייטול.  אמר אין לי כלום לשלם--משביעין אותו תחילה, בתקנת הגאונים שאין לו; ולכשתשיג ידו, וייתן לבעל חובו, ישביעו שלא פרעו, ואחר כך ייתן לו.

טו  [יג] מי שהיה לו חוב על חברו בשטר, ואבד השטר והרי העדים קיימין--אף על פי שקנו מידו, וטען שפרע--הרי זה נשבע היסת.  והורו רבותיי שאפילו היה החוב לזמן, ועדיין לא הגיע זמנו להיפרע--הואיל וכתבו לו שטר ואין בידו שטר, והלווה טוען פרעתי--נאמן, ונשבע היסת שפרעו:  שאנו חוששין שמא פרעו, ולפיכך קרע השטר או שרפו.  וכן הורו רבותיי שאפילו היה השטר יוצא מתחת ידי אחר, והלווה טוען ממני נפל אחר שפרעתיו--אף על פי שהוא בתוך זמנו, נשבע היסת ונפטר:  שכיון שאין השטר ביד המלווה, אין שם חזקה.

טז  [יד] שניים שהן אוחזין בשטר--המלווה אומר שלי הוא, והוצאתיו להיפרע בו ממך, והלווה אומר פרעתיו, וממני נפל:  אם היה השטר שיכול לקיימו--זה יישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין, וזה יישבע שאין לו בהן פחות מחציין; וישלם הלווה מחצה.  ואם אינו יכול לקיימו--יישבע הלווה היסת שפרעו, וילך לו.

יז  [טו] האומר לחברו מנה יש לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום, או שאמר פרעתיך--אמר לו התובע הישבע לי היסת, אמר לו הנתבע והלוא שטר יש לך עליי, ואתה רוצה להשביע אותי תחילה, ואחר כך תוציא השטר הפרוע ותגבה בו--אומרים לו הבא השטר.  אמר המלווה אין לי עליו שטר מעולם, או שטר היה לי ואבד--הורו רבותיי שאומרים למלווה בטל כל שטר שיש לך קודם זמן זה, ואחר כך תשביעהו היסת, או החרם חרם סתם, ולך ובקש עד שתמצא השטר.


משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז


יש לך שאלה או הערה?