משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז


הלכות מלווה ולווה פרק כא

א  בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח--בין שהשביח מחמת הוצאה, בין ששבחו נכסים מאליהן:  אלא שאם השביחו מאליהן, טורף כל השבח; ואם השביחו מחמת הוצאה, גובה חצי השבח.

ב  כיצד:  ראובן שהיה לו חוב על שמעון מאתיים, ומכר שמעון ללוי שדה במנה, והוציא עליה לוי הוצאות, והשביחה והרי היא שווה מאתיים--כשיבוא ראובן לטרוף את לוי, טורף ממנה במאה וחמישים:  מאה של דמי המקח, וחמישים של חצי השבח.  ואם השביחה מחמת עצמה, כגון שהוקרה בדמים או עלו בה אילנות--גובה את כולה.

ג  הורו גאונים גדולים וחכמים ואמרו, לא יהיה הלוקח רע כוח מיורד לשדה חברו שלא ברשות, ששמין לו, וידו על התחתונה.  לפיכך אם השביח הלוקח במאה, והוציא חמישים--נוטל כל ההוצאה, וחצי השבח היתר על ההוצאה, והחצי עם הקרן, הוא שטורף בעל חוב; ודברים של טעם הם, וכך ראוי לדון.

ד  וחוזר הלוקח, וגובה את הקרן מנכסי שמעון, אף מן המשועבדין שמכר או נתן, מאחר זמן שמכר בו ללוי.  אבל השבח שטרף ממנו בעל חוב, בין בחצייו בין בכולו--אין לוי גובהו, אלא מנכסים בני חורין של שמעון:  שתקנת עולם היא, שלא יגבה השבח ולא הפירות שאכל הגזלן ולא מזון האישה והבנות, מנכסים משועבדין, שאלו דברים שאין להן קצבה.  ומקולי כתובה, שלא תטרוף אישה מן השבח בכתובתה.

ה  ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח בלבד, הבאה מחמת הוצאה:  לפי שהשבח בא לאחר שלווה מראובן ולאחר שמכר ללוי, ונמצא ראובן ולוי כשני בעלי חובות לשמעון; והשבח כנכסים שבאו לו אחר שלווה משניהם, שהן חולקין כאחד כמו שביארנו.

ו  לפיכך ראובן שלווה משמעון מנה, וכתב לו שאני עתיד לקנות משועבד לך, וחזר ולווה מלוי מאתיים, וכתב לו שאני עתיד לקנות משועבד לך, וקנה אחר כך שדה, ומכרה ליהודה במאה וחמישים, והשביחה יהודה בהוצאתו, והרי היא שווה שלוש מאות--טורף שמעון ולוי הקרן, וחולקין אותו בשווה; ונמצא ביד זה חמישה ושבעים, וביד זה חמישה ושבעים.  וחוזרין שמעון ולוי ויהודה שלושתן, וחולקין מאה וחמישים של שבח על הדרך שפירשנו; נמצא שמעון טורף מנה שלו משדה זו, ולוי טורף מאה ושלושים ושבעה ומחצה, ויהודה נוטל מן השבח שניים ושישים ומחצה.  וכזה הן חולקין, אפילו הן מאה.

ז  [ב] כל הפירות שאכל הלוקח, אינן נטרפין ממנו.  אבל הפירות המחוברין לקרקע--אף על פי שאינן צריכין לקרקע, כענבים שהגיעו להיבצר--הרי בעל חוב גובה מהן, כמו שגובה מן השבח.

ח  [ג] מתנה ששבחה מחמת הוצאה, אין בעל חוב גובה משבחה כלום; אלא רואין כמה הייתה שווה בשעת מתנה, וגובה.  ואם שבחה מאליה, בעל חוב גובה את כולה.  ואם קיבל הנותן אחריות המתנה--הרי בעל חוב גובה ממנה את השבח, כדרך שגובה מן הלוקח.

ט  ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח מן הלוקח, ולא יטרוף ממקבל המתנה כלום--מפני שהמוכר כותב ללוקח בשטר מכירה שאני מחוייב לך בקרן, ובעמל שתעמול, ובשבח שתשביח, ועליי אחריות הכול.  ורצה הלוקח וקיבל דבר זה, שהרי הלוקח ירד על תנאי זה, שאם יילקח ממנו השבח, יחזור על המוכר; ואפילו לא כתב, כבר נודע שזה דין המוכר עם הלוקח.

י  אבל המתנה שאין שם תנאי זה, אינו גובה משבח שהשביחה בהוצאתו כלום.  [ד] וכן יתומים שהשביחו הנכסים, אין בעל חוב גובה מן השבח כלום.  אבל אם שבחו נכסים מאליהן, גובה את השבח כולו.

יא  [ה] בעל חוב שטרף בחובו מיד הלוקח, מה שראוי לו מן הקרן וחצי השבח--רואין הנשאר מן הקרקע:  אם יש בו תעלה ללוקח--כגון שנשאר לו בשדה בית תשעת קבין, ובגינה בית חצי קב--ישתתפו בה שניהם; ואם לא נשאר לו דבר שאילו ייחלק, יהיה שם כולו עליו--נותן לו בעל חוב את דמיו.

יב  [ו] הייתה השדה הפותיקי, בעל חוב נוטל את כולה.  ורואין חצי השבח הנשאר ללוקח:  אם היה חצי השבח יתר על ההוצאה כולה--נוטל ההוצאה מבעל חוב, שהרי אומר לו בעל חוב, שדי היא שהשביחה; והנשאר לו מן השבח, נוטל אותו מן המוכר.  וכן אם היה חצי השבח פחות מן ההוצאה--אין לו מן הטורף, אלא דמי חצי השבח; וחוזר וגובה מן המוכר, חצי השבח שנטרף בלבד.

יג  [ז] בעל חוב שבא לטרוף מן היתומין--יתומים אומרים אנו השבחנו, ובעל חוב אומר שמא אביכם השביח--על היתומים להביא ראיה.  הביאו ראיה שהם השביחו--שמין להן את השבח, ואת ההוצאה; ונוטלין הפחות שבשניהן, ומעלה אותן בדמים.

יד  במה דברים אמורים, בשעשה שדה זו הפותיקי.  אבל אם לא עשה הפותיקי--אם רצו היתומין לסלק בעל חוב בדמים, מסלקין; ואם רצו, נוטלין מן הקרקע שיעור השבח שלהן.


משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז


יש לך שאלה או הערה?