משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז


הלכות מלווה ולווה פרק כה

א  המלווה את חברו, ואחר שהלווהו אמר לו אחד, אני ערב, או שתבע את הלווה בדין ואמר לו אחר, הניחהו ואני ערב, או שהיה חונק אותו בשוק ליתן לו ואמר לו, הנח ואני ערב--אין הערב חייב כלום:  ואפילו אמר אני ערב, בפני בית דין.  אבל אם קנו מידו שהוא ערב ממון זה, בכל אלו הפנים--בין בפני בית דין, בין בינו לבין המלווה--נשתעבד.

ב  אמר לו בשעת מתן מעות, הלווהו ואני ערב--נשתעבד הערב, ואינו צריך קניין.  וכן אם בית דין עשו אותו ערב--נשתעבד, אף על פי שלא קנו מידו:  כגון שהיו בית דין רוצין לגבות מן הלווה, ואמר להם הניחוהו ואני ערב לכם--הואיל ויש לו הנאה שהאמינוהו בית דין, באותה הניה שיעבד עצמו.

ג  המלווה את חברו על ידי ערב--אף על פי שהערב משועבד למלווה--לא יתבע את הערב תחילה, אלא תובע את הלווה תחילה.  אם לא נתן לו--חוזר אצל הערב, ונפרע ממנו.  במה דברים אמורים, בשאין נכסים ללווה; אבל אם יש נכסים ללווה--לא ייפרע מן הערב כלל, אלא מן הלווה.

ד  היה הלווה אלם, ואין בית דין יכולין להוציא מידו, או שלא בא לבית דין--הרי זה נפרע מן הערב תחילה, ואחר כך יעשה הערב דין עם הלווה.  אם יכול להוציאו מידו, יוציא; או ישמתו אותו בית דין, עד שייתן לו.

ה  [ד] התנה המלווה על הערב ואמר לו על מנת שאיפרע ממי שארצה, או שהיה קבלן--הרי זה יתבע את הערב הזה או את הקבלן תחילה; וייפרע מהן, אף על פי שיש נכסים ללווה.

ו  [ה] איזה הוא ערב, ואיזה הוא קבלן:  אמר לו תן לו, ואני נותן לך--זה הוא קבלן שיש למלווה להיפרע ממנו תחילה, אף על פי שלא פירש, ולא אמר על מנת שאיפרע, ממי שארצה.  אבל אם אמר לו הלווהו ואני ערב, הלווהו ואני פורע, הלווהו ואני חייב, הלווהו ואני נותן, הלווהו ואני קבלן, תן לו ואני קבלן, תן לו ואני פורע, תן לו ואני חייב, תן לו ואני ערב--כולן לשון ערבנות הן, ואינו תובעו תחילה; ולא נפרע ממנו, במקום שיש נכסים ללווה:  עד שיפרש ויאמר, ממי שארצה איפרע.

ז  [ו] ערב של כתובה--אף על פי שקנו מידו, פטור מלשלם:  שהרי מצוה עשה, ולא חיסרה ממון.  ואם היה האב ערב לכתובת בנו, וקנו מידו--חייב.  וקבלן של כתובה, חייב.

ח  [ז] ראובן שמכר לשמעון שדה, ובא לוי וקיבל אחריותה עליו--לא נשתעבד לוי, שזו אסמכתא היא.  ואם קנו מידו שהוא ערב לשלם דמי מכר זה, בכל עת שיתבענו שמעון--הרי זה חייב.  וכזה הורו רבותיי.

ט  [ח] וכן הערב או הקבלן שחייבו עצמן על תנאי--אף על פי שקנו מידו--לא נשתעבד, מפני שהיא אסמכתא; כיצד--כגון שאמר לו תן לו ואני אתן, אם יהיה כך וכך, או אם לא יהיה:  שכל התולה שיעבוד שאינו חייב בו באם יהיה ואם לא יהיה--לא גמר, ולא הקנה קניין שלם; ולפיכך לא נשתעבד.

י  [ט] שניים שלוו בשטר אחד, או שלקחו מקח אחד, וכן השותפין שלווה אחד מהן, או לקח לשותפות--הרי הן ערבאין זה לזה, אף על פי שלא פירש.

יא  [י] שניים שערבו אחד--כשיבוא המלווה להיפרע מן הערב, ייפרע מאיזה מהן שירצה; ואם לא היה לאחד כדי החוב, חוזר ותובע השני בשאר החוב.  [יא] ואחד שערב שניים--כשיפרע למלווה--יודיעו חוב איזה משניהם הוא פורע, כדי שיחזור עליו.

יב  האומר לחברו ערוב זה לפלוני, ואני ערב לך--הרי זה כמי שאמר לו, הלווהו ואני ערב; וכשם שנשתעבד הערב למלווה, כך נשתעבד ערב שני לערב ראשון.  ודין הערב עם המלווה, כדין ערב ראשון עם השני--דין אחד הוא.

יג  מי שלא פירש קצב הדבר שערב, כגון שאמר לו כל מה שתיתן לו, תן לו ואני ערב, או מכור לו ואני ערב, או הלווהו ואני ערב--יש מן הגאונים שהורה שאפילו מכר לו בעשרת אלפים או הלווהו מאה אלף, נשתעבד הערב בכול.  וייראה לי שאין זה הערב חייב כלום, שכיון שאינו יודע הדבר ששיעבד עצמו בו, לא סמכה דעתו, ולא שיעבד עצמו; ודברים של טעם הם אלו למבין.

יד  מי שאמר לחברו הלווהו, ואני ערב לגופו של לווה הזה--לא ערב לעצמו של ממון, אלא כל זמן שתרצה אביאנו לך.  וכן אם אמר לו אחר שהלווהו ותבעו, הניחהו וכל זמן שתתבע אותו, אביאנו לך, וקנו מידו על זה--אם לא יביא זה הלווה, יש מן הגאונים שהורה שהוא חייב לשלם.  ויש מי שהורה שאפילו התנה עליו, ואמר אם לא אביאנו, או שמת, או שברח, אהיה חייב לשלם--הרי זו אסמכתא, ולא נשתעבד; ולזה דעתי נוטה.


משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז


יש לך שאלה או הערה?