משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז


הלכות מלווה ולווה פרק כו

א  המלווה את חברו בשטר, ואחר שהעידו העדים בשטר, בא ערב וערב את הלווה--אף על פי שקנו מידו, ונשתעבד לשלם כמו שביארנו--כשיבוא המלווה להיפרע מנכסי הערב הזה, אינו טורף מנכסים משועבדים.

ב  היה הערב בגופו של שטר קודם חתימת העדים--אם כתבו פלוני ערב, שהרי אינו מעורב עם הלווה במלווה--הרי זה אינו גובה ממנו מן המשועבדים.  אבל אם כתוב בשטר פלוני לווה מפלוני כך וכך ופלוני ערב, שהרי עירבו לווה עם הערב בשטר, וקנו מידו של ערב, ואחר כך חתמו העדים בשטר--הרי זה נפרע מנכסי ערב המשועבדים.

ג  [תחילת ג] מלווה שבא לתבוע את הלווה--אינו יכול לדחותו ולומר לו, לך אצל הקבלן שהרי יש לך לתבוע אותו תחילה:  אלא תובע כל מי שירצה תחילה.  ואם נשא הקבלן המעות מיד המלווה, ונתנן ביד הלווה--אין למלווה על הלווה כלום.

ד  [ב] מלווה שתבע את הלווה, ולא מצא לו נכסים--אינו יכול להיפרע מן הערב, עד אחר שלושים יום מיום שנתחייב הערב לשלם:  לא יהיה כוח זה, פחות מן הלווה עצמו.  כזה הורו המורים.  ואם התנה עימו, הכול לפי התנאי.

ה  [המשך ג] היה הלווה במדינה אחרת, שאינו יכול להודיעו ולא לילך לו, או שמת הלווה, והניח קטנים שאין בית דין נזקקין לנכסיהן--הרי זה תובע את הערב תחילה, שהרי אין הלווה מצוי.

ו  [ד] מלווה שתבע את הלווה, ומצאו שהעני--אינו יכול להיפרע מן הערב, עד שיישבע הלווה בתקנת אחרונים שאין לו כלום:  שמא יעשו קנוניה על נכסיו של ערב.

ז  [ה] מי שהיה ערב לחברו במלווה על פה, ובא המלווה לתבוע את הערב, והרי הלווה במדינת הים--אומר לו הערב, הבא ראיה שלא פרעך הלווה, ואני אשלם לך.

ח  [ו] ערב שקדם ונתן לבעל חוב את חובו--הרי זה חוזר וגובה מן הלווה כל מה שפרע על ידו, אף על פי שהייתה מלווה על פה או בלא עדים כלל.

ט  במה דברים אמורים, בשאמר לו הלווה בעת שנעשה לו ערב, עורבני ושלם.  אבל אם עמד זה ברשות עצמו, ונעשה לו ערב או קבלן, או שאמר לו הלווה, עורבני ולא הרשהו שייתן, ופרע החוב--אין הלווה חייב לשלם לו כלום.

י  וכן הפורע שטר חובו של חברו שלא מדעתו--אפילו היה החוב על המשכון, אין הלווה חייב כלום; ונוטל משכונו בחינם, והרי איבד זה הנותן את מעותיו:  שמא היה הלווה מפייס את המלווה, ומוחל לו.

יא  מת הלווה, וקדם הערב ופרע החוב קודם שיודיע את היורשים--אם נודע לנו שלא פרע הלווה שטר חובו קודם שימות, כגון שהודה בו, או שנידוהו ומת בנידויו, או שלא הגיע זמן המלווה להיגבות--הרי זה חוזר וגובה מן היורשין כל מה שפרע.

יב  היה המלווה גוי--אין היורשין חייבין לשלם, שמא אביהן נתן לזה הערב כל החוב שהיה עליו:  מפני שהגוי תובע את הערב תחילה; ולפיכך פרע זה מדעתו, קודם שיודיע את היתומים.  אבל אם הודיען שהגוי תובע אותו, והרי הוא נותן--חייבין לשלם.

יג  [ז] כל ערב שבא ליטול מה שפרע--בין שבא להיפרע מיורשי לווה, בין מן הלווה עצמו--הרי זה צריך להביא ראיה שפרע; ואין מציאת שטר החוב שעליו ביד הערב, ראיה--שמא נפל השטר מיד המלווה, ולא פרע זה כלום.

יד  [ח] האומר לחברו ערבת לי, והוא אומר לא ערבתי; או שאמר הערב ללווה אתה הרשיתני לערוב אותך וליתן, והוא אומר לו לא כי, אלא מדעתך ערבת, או לא ערבת כלל; או שאמר הערב פרעתי למלווה בפניך, והלווה אומר לא פרעת, או שאמר לו כן פרעת ונתתי לך מה שפרעת, או שאמר המלווה ערבת לי מאתיים, והוא אומר לא ערבתי אלא מנה:  בכל אלו הטענות וכיוצא בהן--המוציא מחברו עליו הראיה, או יישבע הנתבע שבועת היסת, או שבועת התורה אם הודה במקצת, כשאר טענות הממון.

טו  [ט] עבד או אשת איש שלוו או שערבו את אחרים, ונתחייבו לשלם--כשישתחרר העבד ותתגרש האישה או תתאלמן, ישלמו.  [י] קטן שלווה, חייב לשלם כשיגדיל; ואין כותבין עליו שטר, אלא הרי היא מלווה על פה, אף על פי שקנו מידו, שאין קניין מיד הקטן כלום.

טז  [יא] קטן שערב את אחרים--הורו הגאונים שאינו חייב לשלם כלום, אף כשיגדיל; וזה שנתן את מעותיו על פי הקטן, איבד את מעותיו:  שאין לקטן דעת כדי לשעבד עצמו בדבר שאינו חייב בו, לא בערבנות ולא בכל כיוצא בזה.  ודין אמת הוא זה, ובו ראוי לדון.

יז  [יב] האישה שלוותה בשטר, או שערבה בשטר, ונישאת--חייבת לשלם אחר שנישאת.  ואם הייתה מלווה על פה--אינה משלמת, עד שתתגרש או תתאלמן:  שרשות בעל כרשות לוקח הוא, כמו שביארנו בכמה מקומות.  ואם היו מעות ההלוואה עצמן קיימין, יחזירו אותן למלווה.


משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז


יש לך שאלה או הערה?