משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז


הלכות מלווה ולווה פרק כז

א  שטר שכתוב בכל לשון ובכל כתב--אם היה עשוי כתיקון שטרי ישראל, שאינן יכולין להזדייף ולא להוסיף ולא לגרוע, והיו עדיו ישראליים, ויודעין לקרותו--הרי זה כשר, וגובין בו מן המשועבדין.

ב  אבל כל השטרות שחותמיהן גויים--הרי אלו פסולין, חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב:  והוא שייתן המעות בפניהם, ויכתבו בשטר בפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי המכר או מעות החוב.  והוא שיהיו עשויין, בערכאות שלהם; אבל במקום קיבוץ פליליהן בלא קיום השופט שלהם, לא יועילו כלום.

ג  וכן צריכין עדי ישראל שיעידו על אלו הגויים שהן עדי השטר, ועל זה השופט שלהן שקיים עדותן, שאינן ידועין בקבלת שוחד.  ואם חסרו שטרי הגויים דבר מכל אלו, הרי הן כחרס.

ד  וכן שטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות, שהן בעדים שלהן--אף על פי שיש בהן כל הדברים שמנינו, הרי הן כחרס.  והורו רבותיי, שאפילו שטרי חוב שלהן שנתנו המעות בפניהם פסולין, ולא הכשירו אלא שטרי מקח וממכר שנתנו המעות בפניהם; ואין אני מודה בזה.

ה  אם לא ידעו דייני ישראל לקרות שטר זה שנעשה בערכאות של גויים--נותנו לשני גויים זה שלא בפני זה, וקורין לו, שנמצא כל אחד מהן כמסיח לפי תומו, וגובה בו מבני חורין.  אבל אין טורפין בו, מפני שאין לו קול, שהרי לא ידעו הלקוחות במה שנעשה בגויים.

ו  [ב] שטר שעדיו גויים שמסרו הלווה ליד המלווה, או המוכר ליד הלוקח, בפני שני עדים מישראל--אף על פי שאינו עשוי בערכאות שלהן, ואין בו כל הדברים שמנינו--הרי זה גובה בו מבני חורין:  והוא שיהיו העדים שמסרו בפניהם, יודעין לקרותו וקראוהו כשמסרו, ויהיה כתיקון שטרי ישראל, שאינו יכול להזדייף ולא להוסיף בו ולא לגרוע.  ולמה לא יגבה בו מן המשועבדים, מפני שאין לו קול.

ז  [ג] תיקון שטרי ישראל כך הוא:  כל השטרות כולן, צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה--לפי שאין למדין משיטה אחרונה, שמא היו העדים מרוחקין מגופו של שטר בכדי שיטה, ובא זה המזייף, וכתב באותו הריוח שיטה זו.

ח  [ד] עדים שהיו מרוחקין מן הכתב שתי שיטין, פסול; פחות מכאן, כשר.  שתי שיטין שאמרו--בכתב ידי עדים, ולא בכתב ידי סופר:  שכל המזייף אינו הולך אחר הסופר, אלא אחר העדים.  ושתי שיטין אלו--הן ושני אווירין שלהן, כגון למד על גב כף.

ט  היו העדים מרוחקין מן הכתב יתר על שתי שיטין, והיה כל הריוח שבין הכתב והעדים מלא בעדים פסולין או קרובים--הרי זה כשר, שהרי אינו יכול להזדייף.  ואם מילאהו בשריטות של דיו--פסול, שמא העדים על השריטות חתמו לא על גופו של שטר.

י  היה השטר כולו עם עדיו בשיטה אחת, הרי זה כשר.  [ה] היה השטר בשיטה אחת, והעדים בשיטה שנייה--פסול:  שמא אלו העדים היו מרוחקין מן השטר הכשר שיטה אחת, וחתך כל השטר וכתב זה השטר באותה השיטה; ונמצאו אלו העדים חותמין עליה.

יא  וכן אם היה השטר ושני עדים בשיטה אחת, ושני עדים אחרים בשיטה שנייה, ואמר אני נתכוונתי לרבות העדים--אין מקיימין שטר זה מעדים של מטה בשיטה שנייה, אלא מעדים של מעלה:  שמא בשיטה שהייתה בין העדים של מטה ובין השטר שחתך, כתב שטר זה ושני עדיו.

יב  [ו] קיום בית דין--צריך שיהיה סמוך לכתב ידי עדים, או סמוך לצד השטר, או מאחוריו כנגד הכתב.  ואם היה בין הקיום והשטר ריוח שיטה אחת, פסול--שמא יחתוך השטר שנתקיים, ויזייף באותה השיטה שטר ושני עדיו; ונמצא הקיום על שטר מזוייף.

יג  [ז] הרחיק את הקיום מן השטר יתר על שתי שיטין, ומילא כל הריוח שריטות דיו--כשר, שהרי אינו יכול לזייף; ואין חוששין לבית דין שיקיימו קיום על השריטות, אלא על גופו של שטר.

יד  [ח] כל המחקין כולן--צריך שיכתוב קיומיהן בסוף השטר, ויאמר אות פלונית או מילה פלונית או שיטה פלונית על מחק או תלויה, והכול קיים.  ואם היה המחק במקום שריר וקיים, ובשיעור שריר וקיים--אף על פי שחזר וקיימו, פסול:  שמא מחקו וכתב דבר שזייף, וחזר וקיימו בריוח שבין הכתב והעדים.

טו  [ט] שטר הבא הוא ועדיו על מחק, כשר.  ואם תאמר מוחק, וחוזר ומוחק--אינו דומה מי שנמחק פעם אחת, לנמחק שתי פעמים.  ואם תאמר שמא מחק מקום העדים שתי פעמים, ואחר שכתב השטר חוזר ומוחקו, וכותב כל מה שירצה, שהרי הוא ועדיו כולו שווה מפני שנמחק הכול שתי פעמים--כבר תיקנו חכמים שלא יהיו העדים חותמין על שטר מחוק, אלא אם כן נמחק בפניהם.

טז  [י] שטר הבא הוא ועדיו על מחק, והקיום מלמטה על הנייר--אין מקיימין אותו מעדי הקיום, אלא מעדים שלמעלה:  שמא הקיום היה רחוק מן השטר הרבה, והיה הריוח מלא שריטות של דיו; וחתך גוף השטר ומחק השריטות, וכתב השטר ועדיו על המחק.

יז  [יא] שטר הבא על הנייר, ועדיו על המחק--פסול:  שמא ימחוק השטר, ויזייף; ונמצא הוא ועדיו על המחק.  ואם כתבו העדים, אנחנו העדים חתמנו על המחק והשטר על הנייר--כשר; וכותבין כן בין עד לעד, כדי שלא יזייף.

יח  [יב] שטר הבא על המחק, ועדיו על הנייר--פסול:  ואפילו כתבו העדים, אנחנו עדים חתמנו על הנייר והשטר על המחק, מפני שהוא מוחק כל השטר פעם שנייה, וכותב כל מה שירצה; וכיון שכולו נמחק שתי פעמים, אינו ניכר, שאילו היה בו מקום הנמחק פעם אחת ומקום הנמחק שתי פעמים, היה ניכר.

יט  ומתיקון השטרות להתבונן בשטר בואוין וזיינין שלו, שלא יהיו דחוקין בין התיבות, שמא זייף והוסיף ואו.  ולא יהיו מרוחקין, שמא מחק אות אחת כגון הא או חית והניח רגלה האחת מקום ואו.  וכל כיוצא בזה, מדקדקין בו בכל לשון ובכל כתב.

כ  [יג] משלוש ועד עשר, אין כותבין בסוף שיטה--שמא יזייף, ויחזיר השלוש שלושים והעשר עשרים.  ואם נזדמן לו בסוף שיטה--מחזיר הדיבור בגופו של שטר פעמים רבות, עד שיבוא באמצע השיטה.

כא  [יד] שטר שכתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתיים, מלמעלה מאתיים ומלמטה מנה--הכול הולך אחר התחתון.  ולמה אין הולכין אחר הפחות שבשניהם:  לפי שאין האחד תלוי בחברו--שאם היה כתוב בו מאה שהן מאתיים או מאתיים שהן מאה, היה נוטל מאה; אבל שני דברים שאין האחרון תלוי בראשון, הלך אחר התחתון.

כב  היה בו מלמעלה שם, ומלמטה שם אחר קרוב לו--הכול הולך אחר התחתון.  אם כן למה כותבין את העליון:  שמא תימחק אות אחת מן התחתון, וילמוד מן העליון--כגון שהיה בעליון חנני או ענני ובתחתון חנן או ענן, בידוע שהוא השם העליון.  אבל לא ילמוד תחתון מן העליון שתי אותייות.

כג  [טו] כתוב בו מלמעלה ספל, ומלמטה קפל--הכול הולך אחר התחתון:  שהקפל, פחות מן הספל.  כתוב בו מלמעלה קפל, ומלמטה ספל--חוששין שמא זבוב הסיר רגל הקוף, ונעשת סמך; ואינו גובה אלא במידת הקפל הקטנה.  וכן כל כיוצא בזה, שיד בעל השטר על התחתונה.

כד  מעשה בשטר שהיה כתוב בו שש מאות וזוז אחד, והרי הדבר ספק אם שש מאות זוז וזוז, או שש מאות אסתירא וזוז; ואמרו חכמים, ייטול שש מאות אסתירא וזוז, שיד בעל השטר על התחתונה.  אם כן למה לא נאמר שש מאות פרוטה וזוז--לפי שהפרוטות כולל אותן הסופר זוזין, ואחר כך כותבין.  וכן כל כיוצא בזה בכל זמן ובכל מקום לפי דרכם הידוע, על פיו עושין.

כה  [טז] שטר שכתוב בו אסתירא מאה מעי, או שכתוב בו מאה מעי אסתירא--הלך אחר פחות שבלשונות, ואינו נוטל אלא מאה אסתירות:  שיד בעל השטר לעולם על התחתונה, מפני שהוא המוציא מחברו; ואינו מוציא, אלא בדבר שאין בו ספק.

כו  לפיכך כל שטר שיש בו משמע שתי לשונות, שמא כך או שמא כך--אינו נוטל אלא הפחות שבשתיהן; ואם תפס בעליונה--אין מוציאין מידו, אלא בראיה ברורה.

כז  [יז] כתוב בו מטבע זהב, אין פחות מדינר זהב.  זהב דינרין או דינרין זהב, אין פחות משני דינרין של זהב.  זהב בדינרין, אין פחות משווה שני דינרין של כסף מן הזהב.  וכן כל כיוצא בזה.


משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז


יש לך שאלה או הערה?