משנה תורה - ספר משפטים - הלכות טוען ונטען - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז


הלכות טוען ונטען פרק ב

א  כל חשוד על השבועה--אין משביעין אותו לא שבועת התורה, ולא שבועה מדבריהם, ולא שבועת היסת.  ואפילו רצה התובע, אין שומעין לו.

ב  אחד הנשבע לשקר שבועת ביטוי, או שבועת העדות, או שבועת הפיקדון, או שבועת שוא--הרי הוא חשוד על השבועה.  וכן כל הפסול לעדות משום עבירה--בין פסלנות של תורה, כגון בעלי ריבית ואוכלי נבילות וגזלנין, בין פסלנות של דבריהם, כגון משחק בקוביה ומפריחי יונים--הרי הוא חשוד על השבועה, ואין משביעין אותו.

ג  אין אדם נעשה חשוד, עד שיבואו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה.  אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד, ושעבר עבירה שנפסל בה--אף על פי שחוששין לו, ואין ראוי לעשותו עד לכתחילה--אם נתחייב שבועה, משביעין אותו:  שהרי אנו אומרים לו אם אמת אתה אומר הישבע, ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להישבע באמת, ואם שקר אתה אומר, הודה לבעל דינך.  אבל הנחשד בעדים--אין אנו מאמינים אותו, שיישבע.

ד  תקנת חכמים היא, שכל המחוייב שבועה מן התורה על טענת ודאי--אם היה חשוד, הרי התובע נשבע מדבריהם ונוטל מה שטען.  היו שניהם חשודין--חזרה שבועה למחוייב לה, שהוא הנתבע; ומתוך שאינו יכול לישבע, משלם.

ה  היה החשוד שומר, וטען שאבד הפיקדון או נגנב--אין שכנגדו יכול להישבע וליטול, שהרי אינו טוענו ודאי שאכלו.  לפיכך אם טען בעל הפיקדון ואמר, בפניי שלח יד בפקדוני, או פשע בו--הרי התובע נשבע בתקנת חכמים, ונוטל.

ו  [ה] נתחייב החשוד שבועה מדבריהם--אם היה מן הנשבעין ונוטלין, אינו יכול להישבע וליטול; אלא הנתבע שכנגדו יישבע היסת, וייפטר.  וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בו שהיה חשוד, או שטען הלווה שפרעו, ואמר יישבע לי--הרי הנתבע נשבע היסת, וייפטר אף מן השטר.

ז  [ו] היה החשוד מן הנשבעין בטענת ספק--אינו נשבע, לפי שהוא חשוד; ואין שכנגדו נשבע, לפי שלא נתחייב זה שבועה מן התורה, ולפי שאין התובע טוענו טענת ודאי, כדי שיישבע על טענתו.

ח  [ז] נתחייב החשוד שבועת היסת, אין שכנגדו נשבע ונוטל:  ששבועת היסת עצמה, תקנה היא; ולא עשו לה תקנה אחרת שיישבע התובע, אלא הרי הנתבע נפטר בלא שבועה.

ט  [ח] מי שנתחייב שבועת היסת, והיה התובע חשוד--אין הנתבע יכול להפוך עליו השבועה, שהרי אין זה יכול להישבע, אלא ישלם, או יישבע היסת.  אין שומעין לזה לתלות בדבר שאי אפשר; והרי זה כמי שהפך שבועתו על הקטן, שאין שומעין לו, אלא או יישבע היסת, או ישלם.

י  [ט] מי שנתחייב שבועה, בין מן התורה בין מדבריהם, ונשבע ונטל או נשבע ונפטר, ואחר כך באו עליו עדים שהוא חשוד--אין שבועתו שנשבע כלום; ויש לבעל דינו להוציא מידו מה שנטל, או יישבע זה שכנגדו וייטול ממנו.

יא  [י] לעולם כזה דנין לחשוד, עד שילקה בבית דין אם היו עליו עדים, שלקה על ידם ויעשה תשובה, ויחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה.

יב  [יא] מי שטען על חברו וכפר בו ונשבע, בין שבועת התורה בין שבועת היסת, ואחר כך באו עדים, והעידו עליו שעל שקר נשבע--הרי זה משלם, והוחזק חשוד על השבועה.  וכבר ביארנו בשבועות, שכל הנשבע על ממון חברו ועשה תשובה--חייב להוסיף חומש.

יג  [יב] טענו שיש לו אצלו חוב בעדים וקניין, ואמר כן היה ופרעתיך, או שאמר איני חייב לך כלום, ונשבע היסת, ואחר כך באו עדי הקניין, או הוציא שטר ונתקיים--הרי זה משלם, ואינו חשוד:  שהרי לא העידו שלא פרעו, ולא אמר הנתבע לא היו דברים מעולם.  וכן כל כיוצא בזה.


משנה תורה - ספר משפטים - הלכות טוען ונטען - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז


יש לך שאלה או הערה?