משנה תורה - ספר שופטים - הלכות סנהדרין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו


הלכות סנהדרין פרק כד

א  יש לדיין לדון בדיני ממונות, על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת, והדבר חזק בליבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה; ואין צריך לומר אם היה הוא יודע בוודאי שהדבר כן, שהוא דן כפי מה שיידע.

ב  כיצד:  הרי שנתחייב אדם שבועה בבית דין, ואמר לדיין אדם נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו, שזה האיש חשוד הוא על השבועה--יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו, ויישבע וייטול, הואיל וסמכה דעתו של דיין, על דברי זה.  אפילו הייתה אישה או עבד נאמנים אצלו--הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בליבו, סומך עליו ודן; ואין צריך לומר, אם ידע הוא עצמו שזה חשוד.

ג  וכן אם יצא שטר חוב לפניו, ואמר לו אדם שסומך עליו, אפילו אישה או קרוב, זה פרוע הוא--אם סמכה דעתו על דבריו--יש לו לומר לזה, לא תיפרע אלא בשבועה; או אם היה עליו שטר חוב לאחר, ייתן לזה שלא נפגם שטרו כלל, ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחד, או ישליך השטר בפניו ולא ידון בו כלל:  כפי מה שיראה.

ד  וכן מי שבא וטען שיש לו פיקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה, ונתן סימנין מובהקין, ולא היה זה הטוען רגיל להיכנס לבית זה שמת--אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה, וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת--מוציאו מן היורשין, ונותנו לזה האמוד בו שנתן סימניו; וכן כל כיוצא בזה:  שאין הדבר מסור אלא לליבו של דיין, שידון כפי מה שייראה לו שהוא דין אמת.

ה  אם כן למה הצריכה תורה שני עדים:  שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים--ידון על פי עדותן, אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.

ו  [ב] כל אלו הדברים, הן עיקר הדין.  אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונין, ואפילו יהיו הגונים במעשיהם, אינן חכמים כראוי ובעלי בינה--הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגימו שטר ויפסידו חזקתו בעדות אישה או פסול; וכן בשאר כל הדינין.  לא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו, כדי שלא יאמר כל הדיוט והדיוט, ליבי מאמין לדברי זה, ודעתי סומכת על זה.

ז  וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה--לא בדעת הדיין, ולא באומדן המת או הטוען.  ואף על פי כן, אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים, ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר--ממתין הוא בדין, ואינו דוחה עדותו; ונושא ונותן עם בעלי דינין, עד שיודו לדברי העד, או יעשו פשרה, או יסתלק מן הדין.

ח  [ג] ומניין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוואר העדים--תלמוד לומר "מדבר שקר, תרחק" (שמות כג,ז).  כיצד יעשה בו:  ידרוש ויחקור הרבה, בדרישה וחקירה של דיני נפשות--אם נראה לו לפי דעתו שאין בו רמיות, חותך הדין על פי העדות.

ט  אבל אם היה ליבו נוקפו, שיש בדין רמיות, או שאין דעתו סומכת על דברי העדים, אף על פי שאינו יכול לפוסלן, או שנוטה דעתו שבעל דין זה רמאי ובעל עורמה והשיא את העדים, אף על פי שהן כשרים ולפי תומם הטעם, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרין, ואינן רוצים לגלותם--כל אלו הדברים וכיוצא בהן, אם באו לדיין בדין--אסור לו לחתוך אותו הדין; אלא יסלק עצמו מדין זה, וידוננו מי שליבו שלם בדבר.  והרי הדברים מסורים ללב, והכתוב אומר "כי המשפט לאלוהים הוא" (דברים א,יז).

י  [ד] יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות, ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה, לא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה.  וכיון שרואין בית דין שפרצו העם בדבר--יש להן לגדור ולחזק הדבר, כפי מה שייראה להם:  הכול הוראת שעה, לא שיקבע הלכה לדורות.

יא  מעשה והלקו אדם שבעל אשתו תחת האילן; ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יוונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו.  ומעשה ותלה שמעון בן שטח שמונים ביום אחד באשקלון; ולא היו שם כל דרכי הדרישה והחקירה וההתראה, ולא עדות ברורה, אלא הוראת שעה, כפי מה שראה.

יב  [ה] וכן יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן, להלקות לאדם ששמועתו רעה, והעם מרננין אחריו שהוא עובר על העריות:  והוא שיהיה קול שאינו פוסק כמו שביארנו, ולא יהיו לו אויבים ידועים שמוציאין עליו שמועה רעה.  וכן מבזין את זה ששמועתו רעה, ומחרפין את יולדתו בפניו.

יג  [ו] וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים, ומאבד זכותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק, או לקנוס אלם זה; והרי הוא אומר בעזרא "וכול אשר לא יבוא לשלושת הימים, כעצת השרים והזקנים--יוחרם, כל רכושו" (עזרא י,ח), מכאן שהפקר בית דין הפקר.

יד  [ז] וכן יש לדיין לנדות ולהחרים מי שאינו בן נידוי, כדי לגדור פרץ כפי מה שייראה לו שהשעה צריכה לכך, ויאמר שנידוהו או החרימוהו על דעתו, ויפרסם חטאו ברבים--שנאמר "אורו מרוז, אמר מלאך ה'--אורו ארור, יושביה:  כי לא באו לעזרת ה'" (שופטים ה,כג).

טו  [ח] וכן יש לדיין לעשות מריבה עם הראוי להריב עימו, ולקללו, ולהכותו, ולתלוש שיערו, ולהשביעו באלוהים על כורחו שלא יעשה, או שלא עשה--שנאמר "ואריב עימם ואקללם, ואכה מהם אנשים ואמרטם; ואשביעם באלוהים" (נחמיה יג,כה).

טז  [ט] וכן יש לו לכתף ידיים ורגליים, ולאסור בבית האסורים, ולדחוף, ולסחוב על הארץ--שנאמר "הן למות הן לשרושי, הן לענש נכסין ולאסורין" (עזרא ז,כו).  [י] כל אלו הדברים, כפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך, ושהשעה צריכה לכך.

יז  ובכול יהיו מעשיו לשם שמיים, ואל יהי כבוד הברייות קל בעיניו, שהרי הוא דוחה לא תעשה של דבריהם, וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקוב המחזיקים בדת האמת--שיהיה זהיר שלא יהרוס כבודם, אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד:  שכל המבזה את התורה, גופו מחולל על הברייות; וכל המכבד את התורה, גופו מכובד על הברייות.  ואין כבוד התורה, אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה.


משנה תורה - ספר שופטים - הלכות סנהדרין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו


יש לך שאלה או הערה?