תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב


ירמיהו פרק נא

א כה, אמר יהוה, הנני מעיר על-בבל, ואל-יושבי לב קמיי--רוח, משחית.  ב ושילחתי לבבל זרים וזירוה, ויבוקקו את-ארצה:  כי-היו עליה מסביב, ביום רעה.  ג אל-ידרוך הדורך קשתו, ואל-יתעל בסריונו; ואל-תחמלו, אל-בחוריה--החרימו, כל-צבאה.  ד ונפלו חללים, בארץ כשדים; ומדוקרים, בחוצותיה.  ה כי לא-אלמן ישראל ויהודה, מאלוהיו--מיהוה, צבאות:  כי ארצם מלאה אשם, מקדוש ישראל.  ו נוסו מתוך בבל, ומלטו איש נפשו--אל-תידמו, בעוונה:  כי עת נקמה היא, ליהוה--גמול, הוא משלם לה.  ז כוס-זהב בבל, ביד-יהוה--משכרת, כל-הארץ:  מיינה שתו גויים, על-כן יתהוללו גויים.  ח פתאום נפלה בבל, ותישבר; הילילו עליה, קחו צורי למכאובה--אוליי, תירפא.  ט ריפינו את-בבל, ולא נרפתה--עזבוה, ונלך איש לארצו:  כי-נגע אל-השמיים משפטה, ונישא עד-שחקים.  י הוציא יהוה, את-צדקותינו; בואו ונספרה בציון, את-מעשה יהוה אלוהינו.  {ס}

יא הברו החיצים, מלאו השלטים--העיר יהוה את-רוח מלכי מדיי, כי-על-בבל מזימתו להשחיתה:  כי-נקמת יהוה היא, נקמת היכלו.  יב אל-חומות בבל שאו-נס, החזיקו המשמר--הקימו שומרים, הכינו האורבים:  כי, גם-זמם יהוה--גם-עשה, את אשר-דיבר אל-יושבי בבל.  יג שוכנת על-מים רבים, רבת אוצרות; בא קיצך, אמת בצעך.  יד נשבע יהוה צבאות, בנפשו:  כי אם-מילאתיך אדם כילק, וענו עלייך הידד.  {ס}

טו עושה ארץ בכוחו, מכין תבל בחכמתו; ובתבונתו, נטה שמיים.  טז לקול תיתו המון מים, בשמיים, ויעל נשיאים, מקצה-ארץ; ברקים למטר עשה, ויוצא רוח מאוצרותיו.  יז נבער כל-אדם מדעת, הוביש כל-צורף מפסל:  כי שקר נסכו, ולא-רוח בם.  יח הבל המה, מעשה תעתועים; בעת פקודתם, יאבדו.  יט לא-כאלה חלק יעקוב, כי-יוצר הכול הוא--ושבט, נחלתו:  יהוה צבאות, שמו.  {פ}

כ מפץ-אתה לי, כלי מלחמה; וניפצתי בך גויים, והשחתי בך ממלכות.  כא וניפצתי בך, סוס ורוכבו; וניפצתי בך, רכב ורוכבו.  כב וניפצתי בך איש ואישה, וניפצתי בך זקן ונער; וניפצתי בך, בחור ובתולה.  כג וניפצתי בך רועה ועדרו, וניפצתי בך איכר וצמדו; וניפצתי בך, פחות וסגנים.  כד ושילמתי לבבל ולכול יושבי כשדים, את כל-רעתם אשר-עשו בציון--לעיניכם:  נאום, יהוה.  {ס}

כה הנני אליך הר המשחית, נאום-יהוה, המשחית, את-כל-הארץ; ונטיתי את-ידי עליך, וגילגלתיך מן-הסלעים, ונתתיך, להר שריפה.  כו ולא-יקחו ממך אבן לפינה, ואבן למוסדות:  כי-שממות עולם תהיה, נאום-יהוה.  כז שאו-נס בארץ, תקעו שופר בגויים קדשו עליה גויים--השמיעו עליה ממלכות אררט, מיני ואשכנז; פקדו עליה טפסר, העלו-סוס כילק סמר.  כח קדשו עליה גויים את-מלכי מדיי, את-פחותיה ואת-כל-סגניה, ואת, כל-ארץ ממשלתו.  כט ותרעש הארץ, ותחול:  כי קמה על-בבל, מחשבות יהוה, לשום את-ארץ בבל לשמה, מאין יושב.  ל חדלו גיבורי בבל להילחם, ישבו במצדות--נשתה גבורתם, היו לנשים; הציתו משכנותיה, נשברו בריחיה.  לא רץ לקראת-רץ ירוץ, ומגיד לקראת מגיד--להגיד למלך בבל, כי-נלכדה עירו מקצה.  לב והמעברות נתפשו, ואת-האגמים שרפו באש; ואנשי המלחמה, נבהלו.  {ס}

לג כי כה אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, בת-בבל, כגורן עת הדריכה:  עוד מעט, ובאה עת-הקציר לה.  לד אכלני הממני, נבוכדראצר מלך בבל, הציגני כלי ריק, בלעני כתנין מילא כרשו מעדניי; הדיחני.  לה חמסי ושארי על-בבל, תאמר יושבת ציון; ודמי אל-יושבי כשדים, תאמר ירושלים.  {ס}

לו לכן, כה אמר יהוה, הנני-רב את-ריבך, וניקמתי את-נקמתך; והחרבתי, את-ימה, והובשתי, את-מקורה.  לז והייתה בבל לגלים מעון-תנים שמה ושריקה, מאין יושב.  לח יחדיו, ככפירים ישאגו; נערו, כגורי אריות.  לט בחומם אשית את-משתיהם, והשכרתים למען יעלוזו, וישנו שנת-עולם, ולא יקיצו--נאום, יהוה.  מ אורידם, ככרים לטבוח--כאילים, עם-עתודים.  מא איך נלכדה ששך, ותיתפש תהילת כל-הארץ; איך הייתה לשמה בבל, בגויים.  מב עלה על-בבל, הים; בהמון גליו, נכסתה.  מג היו עריה לשמה, ארץ צייה וערבה:  ארץ, לא-יישב בהן כל-איש, ולא-יעבור בהן, בן-אדם.  מד ופקדתי על-בל בבבל, והוצאתי את-בלעו מפיו, ולא-ינהרו אליו עוד, גויים; גם-חומת בבל, נפלה.  מה צאו מתוכה עמי, ומלטו איש את-נפשו--מחרון, אף-יהוה.  מו ופן-יירך לבבכם ותיראו, בשמועה הנשמעת בארץ; ובא בשנה השמועה, ואחריו בשנה השמועה, וחמס בארץ, ומושל על-מושל.  מז לכן, הנה ימים באים, ופקדתי על-פסילי בבל, וכל-ארצה תבוש; וכל-חלליה, ייפלו בתוכה.  מח וריננו על-בבל שמיים וארץ, וכול אשר בהם:  כי מצפון יבוא-לה השודדים, נאום-יהוה.  מט גם-בבל, לנפול חללי ישראל; גם-לבבל נפלו, חללי כל-הארץ.  נ פליטים מחרב, הלכו אל-תעמודו; זכרו מרחוק את-יהוה, וירושלים תעלה על-לבבכם.  נא בושנו כי-שמענו חרפה, כיסתה כלימה פנינו:  כי באו זרים, על-מקדשי בית יהוה.  {פ}

נב לכן הנה-ימים באים, נאום-יהוה, ופקדתי, על-פסיליה; ובכל-ארצה, יאנוק חלל.  נג כי-תעלה בבל השמיים, וכי תבצר מרום עוזה:  מאיתי, יבואו שודדים לה--נאום-יהוה.  {ס}

נד קול זעקה, מבבל; ושבר גדול, מארץ כשדים.  נה כי-שודד יהוה את-בבל, ואיבד ממנה קול גדול; והמו גליהם כמים רבים, ניתן שאון קולם.  נו כי בא עליה על-בבל, שודד, ונלכדו גיבוריה, חיתתה קשתותם:  כי אל גמולות יהוה, שלם ישלם.  נז והשכרתי שריה וחכמיה פחותיה וסגניה, וגיבוריה, וישנו שנת-עולם, ולא יקיצו:  נאום-המלך--יהוה צבאות, שמו.  {ס}

נח כה-אמר יהוה צבאות, חומות בבל הרחבה ערער תתערער, ושעריה הגבוהים, באש ייצתו; וייגעו עמים בדי-ריק ולאומים בדי-אש, ויעפו.  {ס}

נט הדבר אשר-ציווה ירמיהו הנביא, את-שריה בן-נרייה בן-מחסיה, בלכתו את-צדקייהו מלך-יהודה בבל, בשנת הרביעית למולכו; ושריה, שר מנוחה.  ס ויכתוב ירמיהו, את כל-הרעה אשר-תבוא אל-בבל--אל-ספר אחד; את כל-הדברים האלה, הכתובים אל-בבל.  סא ויאמר ירמיהו, אל-שריה:  כבואך בבל--וראית, וקראת את כל-הדברים האלה.  סב ואמרת, יהוה אתה דיברת אל-המקום הזה להכריתו, לבלתי היות-בו יושב, למאדם ועד-בהמה:  כי-שממות עולם, תהיה.  סג והיה, ככלותך, לקרוא, את-הספר הזה; תקשור עליו אבן, והשלכתו אל-תוך פרת.  סד ואמרת, ככה תשקע בבל ולא-תקום מפני הרעה אשר אנוכי מביא עליה--ויעפו:  עד-הנה, דברי ירמיהו.  {פ}


תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב


יש לך שאלה או הערה?