תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - קוהלת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


קוהלת פרק ג

א לכול, זמן; ועת לכל-חפץ, תחת השמיים.  {פ}

ב        עת ללדת,        ועת למות;
          עת לטעת,        ועת לעקור נטוע.
ג        עת להרוג        ועת לרפוא,
          עת לפרוץ        ועת לבנות.
ד        עת לבכות          ועת לשחוק,
          עת ספוד         ועת רקוד.
ה        עת להשליך אבנים,        ועת כנוס אבנים;
          עת לחבוק,         ועת לרחוק מחבק.
ו        עת לבקש         ועת לאבד,
          עת לשמור        ועת להשליך.
ז        עת לקרוע        ועת לתפור,
          עת לחשות        ועת לדבר.
ח        עת לאהוב         ועת לשנוא,
          עת מלחמה        ועת שלום.  {פ}

ט         מה-יתרון, העושה, באשר, הוא עמל.  י ראיתי את-העניין, אשר נתן אלוהים לבני האדם--לענות בו.  יא את-הכול עשה, יפה בעיתו; גם את-העולם, נתן בליבם--מבלי אשר לא-ימצא האדם את-המעשה אשר-עשה האלוהים, מראש ועד-סוף.  יב ידעתי, כי אין טוב בם--כי אם-לשמוח, ולעשות טוב בחייו.  יג וגם כל-האדם שיאכל ושתה, וראה טוב בכל-עמלו--מתת אלוהים, היא.  יד ידעתי, כי כל-אשר יעשה האלוהים הוא יהיה לעולם--עליו אין להוסיף, וממנו אין לגרוע; והאלוהים עשה, שייראו מלפניו.  טו מה-שהיה כבר הוא, ואשר להיות כבר היה; והאלוהים, יבקש את-נרדף.  טז ועוד ראיתי, תחת השמש:  מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע.  יז אמרתי אני, בליבי--את-הצדיק ואת-הרשע, ישפוט האלוהים:  כי-עת לכל-חפץ, ועל כל-המעשה שם.  יח אמרתי אני, בליבי--על-דברת בני האדם, לברם האלוהים; ולראות, שהם-בהמה המה להם.  יט כי מקרה בני-האדם ומקרה הבהמה, ומקרה אחד להם--כמות זה כן מות זה, ורוח אחד לכול; ומותר האדם מן-הבהמה אין, כי הכול הבל.  כ הכול הולך, אל-מקום אחד; הכול היה מן-העפר, והכול שב אל-העפר.  כא מי יודע, רוח בני האדם--העולה היא, למעלה; ורוח, הבהמה--היורדת היא, למטה לארץ.  כב וראיתי, כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו--כי-הוא, חלקו:  כי מי יביאנו לראות, במה שיהיה אחריו.


תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - קוהלת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


יש לך שאלה או הערה?