תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - דנייאל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


דנייאל פרק ב

א ובשנת שתיים, למלכות נבוכדנאצר, חלם נבוכדנאצר, חלומות; ותתפעם רוחו, ושנתו נהייתה עליו.  ב ויאמר המלך לקרוא לחרטומים ולאשפים, ולמכשפים ולכשדים, להגיד למלך, חלומותיו; ויבואו, ויעמדו לפני המלך.  ג ויאמר להם המלך, חלום חלמתי; ותיפעם רוחי, לדעת את-החלום.  ד וידברו הכשדים למלך, ארמית:  מלכא, לעלמין חיי--אמר חלמא לעבדך, ופשרא נחווי.  ה עני מלכא ואמר לכשדאי, מילתה מיני אזדא:  הן לא תהודעונני, חלמא ופשריה, הדמין תתעבדון, ובתיכון נוולי ייתשמון.  ו והן חלמא ופשריה, תהחוון, מתנן ונבזבה ויקר שגיא, תקבלון מן-קודמיי; להן, חלמא ופשריה החווני.  ז ענו תניינות, ואמרין:  מלכא, חלמא יאמר לעבדוהי ופשרה נהחווי.  ח עני מלכא, ואמר--מן-יציב ידע אנה, די עידנא אנתון זבנין; כל-קוביל די חזיתון, די אזדא מיני מילתא.  ט די הן-חלמא לא תהודעונני חדה-היא דתכון, ומילה כדבה ושחיתה הזדמנתון למימר קודמיי, עד די עידנא, ישתני; להן, חלמא אמרו לי, ואנדע, די פשריה תהחוונני.  י ענו כשדאי קודם-מלכא, ואמרין--לא-איתיי אנש על-יבשתא, די מילת מלכא יוכל להחוויה:  כל-קוביל, די כל-מלך רב ושליט, מילה כדנה לא שאיל, לכל-חרטום ואשף וכשדיי.  יא ומילתא די-מלכא שאיל, יקירה, ואוחרן לא איתיי, די יחווינה קודם מלכא; להן אלהין--די מדרהון, עם-בשרא לא איתוהי.  יב כל-קוביל דנה--מלכא, בנס וקצף שגיא; ואמר, להובדה, לכול, חכימי בבל.  יג ודתא נפקת, וחכימיא מתקטלין; ובעו דנייאל וחברוהי, להתקטלה.  {פ}

יד באדיין דנייאל, התיב עיטא וטעים, לאריוך, רב-טבחיא די מלכא--די נפק לקטלה, לחכימי בבל.  טו עני ואמר, לאריוך שליטא די-מלכא, על-מה דתא מהחצפה, מן-קודם מלכא; אדיין מילתא, הודע אריוך לדנייאל.  טז ודנייאל, על ובעה מן-מלכא:  די זמן ינתין-ליה, ופשרא להחוויה למלכא.  {פ}

יז אדיין דנייאל, לביתיה אזל; ולחנניה מישאל ועזריה חברוהי, מילתא הודע.  יח ורחמין, למבעי מן-קודם אלה שמיא, על-רזא, דנה--די לא יהובדון דנייאל וחברוהי, עם-שאר חכימי בבל.  יט אדיין, לדנייאל בחזווא די-ליליא--רזא גלי; אדיין, דנייאל, בריך, לאלה שמיא.  כ עני דנייאל, ואמר--להוי שמיה די-אלהא מברך, מן-עלמא ועד עלמא:  די חוכמתא וגבורתא, די ליה-היא.  כא והוא מהשני עידניא, וזמניא, מהעדי מלכין, ומהקים מלכין; יהיב חוכמתא לחכימין, ומנדעא לידעי בינה.  כב הוא גלי עמיקתא, ומסתרתא; ידע מה בחשוכא, ונהורא עימיה שרא.  כג לך אלה אבהתי, מהודי ומשבח אנה, די חוכמתא וגבורתא, יהבת לי; וכען הודעתני די-בעינא מינך, די-מילת מלכא הודעתנא.  כד כל-קוביל דנה, דנייאל על על-אריוך, די מני מלכא, להובדה לחכימי בבל; אזל וכן אמר-ליה, לחכימי בבל אל-תהובד--העילני קודם מלכא, ופשרא למלכא אחווי.  {ס}

כה אדיין אריוך בהתבהלה, הנעיל לדנייאל קודם מלכא; וכן אמר-ליה, די-השכחת גבר מן-בני גלותא די יהוד, די פשרא, למלכא יהודע.  כו עני מלכא ואמר לדנייאל, די שמיה בלטשאצר:  האיתך כהיל, להודעותני חלמא די-חזית--ופשריה.  כז עני דנייאל קודם מלכא, ואמר:  רזא, די-מלכא שאיל--לא חכימין אשפין חרטומין גזרין, יכלין להחוויה למלכא.  כח ברם איתיי אלה בשמיא, גלי רזין, והודע למלכא נבוכדנאצר, מה די להוי באחרית יומיא; חלמך וחזווי רישך על-משכבך, דנה הוא.  {פ}

כט אנת מלכא, רעיונך על-משכבך סליקו, מה די להוי, אחרי דנה; וגלי רזיא הודעך, מה-די להוי.  ל ואנה, לא בחוכמה די-איתיי בי מן-כל-חייא, רזא דנה, גלי לי; להן, על-דברת די פשרא למלכא יהודעון, ורעיוני לבבך, תנדע.  לא אנת מלכא, חזי הוויתה ואלו צלים חד שגיא--צלמא דיכין רב וזיוויה יתיר, קאים לקובלך; וריוויה, דחיל.  לב הוא צלמא, רישיה די-דהב טב, חדוהי ודרעוהי, די כסף; מעוהי וירכתיה, די נחש.  לג שקוהי, די פרזל; רגלוהי--מינהן די פרזל, ומינהן די חסף.  לד חזי הוויתה, עד די התגזרת אבן די-לא בידיין, ומחת לצלמא על-רגלוהי, די פרזלא וחספא; והדקת, הימון.  לה באדיין דקו כחדה פרזלא חספא נחשא כספא ודהבא, והוו כעור מן-אידרי-קיט, ונשא הימון רוחא, וכל-אתר לא-השתכח להון; ואבנא די-מחת לצלמא, הות לטור רב--ומלאת כל-ארעא.  לו דנה חלמא, ופשריה נימר קודם-מלכא.  לז אנת מלכא, מלך מלכיא:  די אלה שמיא, מלכותא חסנא ותוקפא ויקרא יהב-לך.  לח ובכל-די דיירין בני-אנשא חיוות ברא ועוף-שמיא, יהב בידך, והשלטך, בכולהון; אנת-הוא, רישא די דהבא.  לט ובתרך, תקום מלכו אוחרי--ארע מינך; ומלכו תליתאה אוחרי די נחשא, די תשלט בכל-ארעא.  מ ומלכו, רביעאה, תהוי תקיפה, כפרזלא; כל-קוביל, די פרזלא מהדיק וחשיל כולא, וכפרזלא די-מרעע כל-אילין, תדיק ותירוע.  מא ודי-חזייתה רגליא ואצבעתא, מינהן חסף די-פחר ומינהן פרזל--מלכו פליגה תהוי, ומן-נצבתא די-פרזלא להוי-בה; כל-קוביל די חזייתה, פרזלא מערב בחסף טינא.  מב ואצבעת רגליא, מינהן פרזל ומינהן חסף--מן-קצת מלכותא תהוי תקיפה, ומינה תהוי תבירה.  מג ודי חזייתה, פרזלא מערב בחסף טינא--מתערבין להוון בזרע אנשא, ולא-להוון דבקין דנה עם-דנה; הא-כדי פרזלא, לא מתערב עם-חספא.  מד וביומיהון די מלכיא אינון, יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל, ומלכותא, לעם אוחרן לא תשתביק; תדיק ותסיף כל-אילין מלכוותא, והיא תקום לעלמיא.  מה כל-קוביל די-חזייתה די מטורא אתגזרת אבן די-לא בידיין, והדיקת פרזלא נחשא חספא כספא ודהבא--אלה רב הודע למלכא, מה די להוי אחרי דנה; ויציב חלמא, ומהימן פשריה.  {פ}

מו באדיין מלכא נבוכדנאצר, נפל על-אנפוהי, ולדנייאל, סגיד; ומנחה, וניחוחין, אמר, לנסכה ליה.  מז עני מלכא לדנייאל ואמר, מן-קשוט די אלהכון הוא אלה אלהין ומרא מלכין--וגלי רזין:  די יכילתה, למגלי רזא דנה.  מח אדיין מלכא לדנייאל רבי, ומתנן רברבן שגיאן יהב-ליה, והשלטיה, על כל-מדינת בבל; ורב-סגנין--על, כל-חכימי בבל.  מט ודנייאל, בעא מן-מלכא, ומני על עבידתא די מדינת בבל, לשדרך מישך ועביד נגו; ודנייאל, בתרע מלכא.  {פ}


תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - דנייאל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


יש לך שאלה או הערה?