תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - דנייאל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


דנייאל פרק ה

א בלשאצר מלכא, עבד לחם רב, לרברבנוהי, אלף; ולוקביל אלפא, חמרא שתי.  ב בלשאצר אמר בטעים חמרא, להייתיה למאני דהבא וכספא, די הנפיק נבוכדנאצר אבוהי, מן-היכלא די בירושלם; וישתון בהון, מלכא ורברבנוהי, שיגלתיה, ולחינתיה.  ג באדיין, הייתיו מאני דהבא, די הנפיקו מן-היכלא די-בית אלהא, די בירושלם; ואשתיו בהון, מלכא ורברבנוהי, שיגלתיה, ולחינתיה.  ד אשתיו, חמרא; ושבחו לאלהי דהבא וכספא, נחשא פרזלא--אעא ואבנא.  ה בה-שעתא, נפקה אצבען די יד-אנש, וכתבן לוקביל נברשתא, על-גירא די-כתל היכלא די מלכא; ומלכא חזי, פס ידא די כתבה.  ו אדיין מלכא זיווהי שנוהי, ורעיונוהי יבהלוניה; וקטרי חרציה משתריין, וארכובתיה דא לדא נקשן.  ז קרי מלכא, בחיל, להעלה לאשפיא, כשדאי וגזריא; עני מלכא ואמר לחכימי בבל, די כל-אנש די-יקרי כתבה דנה ופשריה יחווינני, ארגוונא ילבש והמניכא די-דהבא על-צוואריה, ותלתי במלכותא, ישלט.  {ס}

ח אדיין, עלין, כול, חכימי מלכא; ולא-כהלין כתבא למקרי, ופשריה להודעה למלכא.  ט אדיין מלכא בלשאצר, שגיא מתבהל, וזיווהי, שניין עלוהי; ורברבנוהי, משתבשין.  י מלכתא--לוקביל מילי מלכא ורברבנוהי, לבית משתיא עלת; ענת מלכתא ואמרת, מלכא לעלמין חיי--אל-יבהלוך רעיונך, וזיווך אל-ישתנו.  יא איתיי גבר במלכותך, די רוח אלהין קדישין ביה, וביומי אבוך נהירו ושוכלתנו וחוכמה כחוכמת-אלהין, השתכחת ביה; ומלכא נבוכדנאצר, אבוך--רב חרטומין אשפין כשדאין גזרין, הקימיה אבוך מלכא.  יב כל-קוביל די רוח יתירה ומנדע ושוכלתנו מפשר חלמין ואחווית אחידן ומשרי קטרין, השתכחת ביה בדנייאל, די-מלכא שם-שמיה, בלטשאצר; כען דנייאל יתקרי, ופשרה יהחווי.  {פ}

יג באדיין, דנייאל, הועל, קודם מלכא; עני מלכא ואמר לדנייאל, אנת-הוא דנייאל די-מן-בני גלותא די יהוד, די הייתי מלכא אבי, מן-יהוד.  יד ושמעית עלך, די רוח אלהין בך; ונהירו ושוכלתנו וחוכמה יתירה, השתכחת בך.  טו וכען הועלו קודמיי, חכימיא אשפיא, די-כתבה דנה יקרון, ופשריה להודעותני; ולא-כהלין פשר-מילתא, להחוויה.  טז ואנה שמעית עלך, די-תיכול פשרין למפשר וקטרין למשרי; כען הן תיכול כתבא למקרי, ופשריה להודעותני--ארגוונא תלבש והמניכא די-דהבא על-צווארך, ותלתא במלכותא תשלט.  {פ}

יז באדיין עני דנייאל, ואמר קודם מלכא, מתנתך לך להויין, ונבזביתך לאוחרן הב; ברם, כתבא אקרי למלכא, ופשרא, אהודעיניה.  יח אנת, מלכא; אלהא, עילאה, מלכותא ורבותא ויקרא והדרא, יהב לנבוכדנאצר אבוך.  יט ומן-רבותא, די יהב-ליה--כול עממיא אומיא ולישניא, הוו זייעין ודחלין מן-קודמוהי; די-הוה צבי הוה קטיל, ודי-הוה צבי הוה מחי, ודי-הוה צבי הוה מרים, ודי-הוה צבי הוה משפיל.  כ וכדי רים לבביה, ורוחיה תקפת להזדה; הונחת מן-כורסי מלכותיה, ויקרה העדיו מיניה.  כא ומן-בני אנשא טריד ולבביה עם-חיוותא שוויו, ועם-ערדיא מדוריה, עשבא כתורין יטעמוניה, ומטל שמיא גשמיה יצטבע:  עד די-ידע, די-שליט אלהא עילאה במלכות אנשא, ולמן-די יצבי, יהקים עלה.  כב ואנת בריה בלשאצר, לא השפילת לבבך:  כל-קוביל, די כל-דנה ידעתה.  כג ועל מרי-שמיא התרוממתה ולמאניא די-ביתיה הייתיו קודמך, ואנת ורברבנך שיגלתך ולחינתך חמרא שתיין בהון, ולאלהי כספא-ודהבא נחשא פרזלא אעא ואבנא די לא-חזיין ולא-שמעין ולא ידעין, שבחתה; ולאלהא די-נשמתך בידיה, וכל-אורחתך ליה--לא הדרתה.  כד באדיין, מן-קודמוהי, שליח, פסא די-ידא; וכתבא דנה, רשים.  כה ודנה כתבא, די רשים:  מני מני, תקיל ופרסין.  כו דנה, פשר-מילתא:  מני--מנה-אלהא מלכותך, והשלמה.  כז תקיל--תקילתה במאזניא, והשתכחת חסיר.  כח פריס--פריסת, מלכותך, ויהיבת, למדיי ופרס.  כט באדיין אמר בלשאצר, והלבישו לדנייאל ארגוונא, והמניכא די-דהבא, על-צוואריה; והכריזו עלוהי, די-להוי שליט תלתא במלכותא.  ל ביה, בליליא, קטיל, בלשאצר מלכא כשדאה.  {פ}


תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - דנייאל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


יש לך שאלה או הערה?