משנה תורה - ספר המדע - הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


הלכות עבודה זרה פרק ד

א  מדיחי עיר מישראל--הרי אלו נסקלין, אף על פי שלא עבדו עבודה זרה, אלא הדיחו את יושבי עירם, עד שעבדו אותה.  ואנשי העיר המודחין, נהרגין בסיף:  והוא שעבדו עבודה זרה, או שקיבלוה עליהם באלוה.  ואזהרה למדיח מניין, תלמוד לומר "לא יישמע על פיך" (שמות כג,יג).

ב  אין העיר נעשית עיר הנידחת עד שיהיו מדיחיה שניים או יתר על שניים, שנאמר "יצאו אנשים בני בלייעל" (דברים יג,יד); ויהיו מדיחיה מאותו השבט ומאותה העיר, שנאמר "מקרבך, וידיחו את יושבי עירם" (שם).  ועד שידיחו רובה, ויהיו המודחין ממאה ועד רובו של שבט; אבל אם הודח רובו של שבט, דנין אותה כיחידים:  שנאמר "אנשי העיר" (ראה דברים יג,טז)--לא כפר קטן, ולא כרך גדול; וכל פחות ממאה כפר, ורובו של שבט כרך גדול.

ג  וכן אם הדיחוה נשים או קטנים, או שהדיחה יחיד, או שהודח מיעוטה, או שהודחו מאליהן, או שהיו מדיחיה מחוצה לה--אין דנין בה דין עיר הנידחת, אלא הרי הם כיחידים שעבדו עבודה זרה:  סוקלין כל מי שעבד, וממונם ליורשיהם כשאר הרוגי בית דין.

ד  [ג] אין דנין דין עיר הנידחת אלא בית דין הגדול של שבעים ואחד, שנאמר "והוצאת את האיש ההוא או את האישה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה, אל שעריך" (דברים יז,ה)--יחידים נהרגין בבית דין של כל שער ושער, ואין המרובין נהרגין אלא בבית דין הגדול.

ה  [ד] אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנידחת, שנאמר "באחת עריך" (דברים יג,יג); ולא ירושלים נעשית עיר הנידחת, לפי שלא נתחלקה לשבטים.  ואין עושין עיר הנידחת בספר, כדי שלא ייכנסו גויים ויחריבו את ארץ ישראל.  ואין בית דין אחד עושה שלוש עיירות הנידחות זו בצד זו; אבל אם היו מרוחקות, עושה.

ו  [ה] אין עושין עיר הנידחת, עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים ויאמרו להן נלך ונעבוד, או נלך ונזבח, או נלך ונקטר, או נלך וננסך, או נלך ונשתחווה, או נלך ונקבל באלוה; והן שומעין, ועבדו אותה דרך עבודתה, או באחת מארבע עבודות, או שקיבלו אותה באלוה.

ז  עיר הנידחת שלא נתקיימו בה ובמדיחיה כל התנאים האלו, היאך עושין להן--מתרין ומעידין בכל אחד ואחד שעבד מהן עבודה זרה, וסוקלין אותן כיחידין; וממונם ליורשיהן.

ח  [ו] והיאך דין עיר הנידחת, בזמן שתהא ראויה ליעשות עיר הנידחת--בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין, עד שיידעו בראיה ברורה, שהודחה כל העיר או רובה, וחזרו לעבודה זרה.

ט  אחר כך שולחין להן שני תלמידי חכמים, להזהיר אותן ולהחזירן.  אם חזרו ועשו תשובה, מוטב; ואם עמדו באיוולתם, בית דין מצווין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא, והן צרין עליהן ועורכין עימהן מלחמה, עד שתיבקע העיר.

י  כשתיבקע העיר, מיד מרבין להן בתי דינין ודנין אותן.  כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד עבודה זרה אחר שהתרו בו, מפרישין אותו:  אם נמצאו כל העובדים מיעוטה--סוקלין אותן, ושאר העיר ניצול; נמצאו רובה--מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם, והורגין כל אלו שעבדו בסיף.  ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב, טף ונשים, אם הודחה כולה; ואם נמצאו העובדים רובה, מכין את כל הטף והנשים של עובדים לפי חרב.

יא  ובין שהודחה כולה בין שהודחו רובה, סוקלין את מדיחיה.  ומקבצין את כל שללה אל תוך רחובה.  אין לה רחוב, עושין לה רחוב; היה רחובה חוצה לה, בונין חומה חוץ ממנו עד שייכנס לתוכה:  שנאמר "אל תוך רחובה" (דברים יג,יז).  והורגין כל נפש חיה אשר בה.  ושורפין את כל שללה עם המדינה באש; ושריפתה מצות עשה, שנאמר "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה" (שם).

יב  [ז] נכסי הצדיקים שבתוכה, והן שאר יושבי העיר שלא הודחו עם רובה--נשרפין בכלל שללה:  הואיל וישבו שם, ממונן אבד.  וכל הנהנה ממנה בכל שהוא--לוקה אחת, שנאמר "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח).  [ח] ועיר הנידחת שהוזמו עדיה, כל המחזיק בנכסיה זכה; ומותר ליהנות בו, שהרי הוזמו.  ולמה זכה בם--שכל אחד ואחד כבר הפקיר ממונו, משעה שנגמר דינה.

יג  ואינה נבנית, לעולם; וכל הבונה אותה--לוקה, שנאמר "לא תיבנה עוד" (דברים יג,יז).  ומותר לעשותה גינות ופרדסים--שנאמר "לא תיבנה עוד", לא תיבנה מדינה כמות שהייתה.

יד  [ט] שיירה העוברת ממקום למקום, אם עברה בעיר הנידחת והודחה עימה--אם שהת שם שלושים יום--נהרגין בסיף, וממונם אבד; ואם לאו--הן בסקילה, וממונם ליורשיהם.

טו  [י] נכסי אנשי מדינה אחרת שהיו מופקדין בתוכה--אף על פי שקיבלו עליהן אחריות, אין נשרפין אלא יחזרו לבעליהן:  שנאמר "שללה" (דברים יג,יז), ולא שלל חברתה.  נכסי הרשעים שהודחו, שהיו מופקדין במדינה אחרת--אם נקבצו עימה, נשרפין בכללה; ואם לאו, אין מאבדין אותן אלא יינתנו ליורשיהן.

טז  [יא] בהמה, חצייה של עיר הנידחת וחצייה של עיר אחרת, שהייתה בתוכה--הרי זו אסורה.  ועיסה שהיא כן--מותרת, לפי שאפשר לחלוק העיסה.  [יב] בהמה של עיר הנידחת שנשחטה--אסורה בהנאה, כשור הנסקל שנשחט.

יז  שיער הראש, בין של אנשים בין של נשים שבה--מותר בהנאה; אבל של פיאה נוכרית--הרי הוא מכלל שללה, ואסור.  [יג] פירות דקלים שבתוכה, מותרין:  שנאמר "תקבוץ . . . ושרפת" (דברים יג,יז), מי שאינו מחוסר אלא קיבוץ--יצאו פירות המחוברין, שהן מחוסרין תלישה וקיבוץ ושריפה.  והוא הדין, לשיער הראש.  ואין צריך לומר, האילנות עצמן, שהן מותרות, והרי הן של יורשין.

יח  ההקדשות שבתוכה--קודשי מזבח ימותו, שנאמר "זבח רשעים, תועבה" (משלי כא,כז); קודשי בדק הבית, ייפדו ואחר כך שורפין אותן--שנאמר "שללה" (דברים יג,יז), ולא שלל שמיים.  [יד] הבכור והמעשר שבתוכה--תמימין, הרי הן קודשי מזבח וימותו; ובעלי מומין, הרי הן בכלל "בהמתה" (דברים יג,טז) ונהרגין.

יט  התרומות שבתוכה--אם הגיעו ליד כוהן--ירקבו, מפני שהן נכסיו; ואם עדיין הן ביד ישראל--יינתנו לכוהן של מדינה אחרת, מפני שהן נכסי שמיים וקדושתן קדושת הגוף.  [טו] מעשר שני, וכסף מעשר שני, וכתבי הקודש שבתוכה--הרי אלו ייגנזו.

כ  [טז] כל העושה דין בעיר הנידחת--הרי זה כמקריב עולה כליל, שנאמר "כליל, לה' אלוהיך" (דברים יג,יז).  ולא עוד אלא שמסלק חרון אף מישראל, שנאמר "למען ישוב ה' מחרון אפו" (דברים יג,יח), ומביא עליהם ברכה ורחמים, שנאמר "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" (שם).


משנה תורה - ספר המדע - הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


יש לך שאלה או הערה?