משנה תורה - ספר אהבה - הלכות קרית שמע - הכול
פרק א ב ג ד


הלכות קרית שמע פרק ג

א  הקורא קרית שמע, רוחץ ידיו במים קודם שיקרא.  הגיע זמן קריאה, ולא מצא מים--לא יאחר קריאתה, וילך לבקש המים, אלא מקנח ידיו בעפר או בצרור או בקורה וכיוצא בהן, וקורא.

ב  אין קוראין, לא בבית המרחץ; ולא בבית הכיסא, אף על פי שאין בו צואה; ולא בבית הקברות, ולא בצד המת עצמו--ואם הרחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת, מותר לקרות.  וכל מי שקרא במקום שאין קוראין בו, חוזר וקורא.

ג  בית הכיסא החדש, שהוכן ועדיין לא נשתמשו בו--מותר לקרות קרית שמע כנגדו, אבל לא בתוכו.  מרחץ חדש, מותר לקרות בתוכו.  היו שני בתים--זימן אחד מהן לבית הכיסא, ואמר על השני וזה--הרי השני ספק אם הזמינו, או לא הזמינו; לפיכך אין קוראין בו, לכתחילה, ואם קרא, יצא.  אמר וגם זה--הרי שניהן מזומנין, ואין קוראין בהם.  חצר המרחץ, והוא המקום שבני אדם עומדין בו לבושין--מותר לקרות בו קרית שמע.

ד  ולא קרית שמע בלבד, אלא כל עניין שהוא מדברי קודש--אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכיסא, ואפילו אמרו בלשון חול.  ולא לאומרו בלבד, אלא אפילו להרהר בליבו בדברי תורה בבית הכיסא, ובבית המרחץ, ובמקום הטינופת והוא המקום שיש בו צואה או מי רגליים--אסור.

ה  דברים של חול, מותר לאומרן בלשון הקודש בבית הכיסא.  וכן הכינויין, כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהן--מותר לאומרן בבית הכיסא; אבל השמות המיוחדין, והן השמות שאין נמחקין--אסור להזכירן בבית הכיסא, ובבית המרחץ הישן.  ואם נזדמן לו להפריש מדבר האסור בבית המרחץ, או בבית הכיסא--מפריש, ואפילו בלשון קודש ובענייני קודש.

ו  צואת האדם, וצואת כלבים וחזירים בזמן שיש בתוכן עורות, וכל צואה שריחה רע כגון אלו--אסור לקרות קרית שמע כנגדן.  וכן כנגד מי רגלי אדם; אבל מי רגלי בהמה, קוראין כנגדן.  קטן שאינו יכול לאכול כזית דגן, בכדי שיאכל הגדול כשלוש ביצים דגן--אין מרחיקין לא מצואתו, ולא מימי רגליו.

ז  הייתה צואה יבשה כחרס, אסור לקרות כנגדה; ואם הייתה יבשה יתר מכחרס, עד שאם זרקה תתפרר--הרי היא כעפר, ומותר לקרות כנגדה.  מי רגליים שנבלעו בקרקע--אם היה רישומן ניכר, אסור לקרות כנגדן; ואם לא היה רישומן ניכר, מותר.

ח  כמה ירחיק מצואה וממי רגליים ואחר כך יקרא, ארבע אמות.  במה דברים אמורים, בזמן שהן מלאחריו או מצדדיו; אבל אם היו כנגד פניו--מרחיק מהן עד שלא יראה אותן, ואחר כך יקרא.

ט  במה דברים אמורים, בשהיה עימהן בבית, במקום שווה.  אבל אם היה שם מקום גבוה מהן עשרה טפחים, או נמוך מהן עשרה טפחים--יושב בצד המקום וקורא, שהרי נפסק ביניהן:  והוא, שלא יגיע לו ריח רע.  וכן אם כפה כלי על הצואה, או מימי רגליים--אף על פי שהן עימו בבית--הרי אלו כקבורין, ומותר לקרות עימהן.

י  היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית--אף על פי שהוא רואה אותה מאחורי הזכוכית, מותר לקרות בצידה.  נתן רביעית מים לתוך מי רגליים של פעם אחת, מותר לקרות עימהן בתוך ארבע אמות.

יא  הייתה צואה בגומה--עומד בסנדלו על הגומה, וקורא:  והוא, שלא יהיה סנדלו נוגע בה.  הייתה כנגדו צואה מעוטה ביותר, כמו טיפה--רוקק עליה רוק עבה עד שתתכסה, וקורא.  הייתה נטישת צואה על בשרו, או ידיו מטונפות מבית הכיסא, ולא היה להן ריח רע כלל, מפני קוטנן או יבישתן--מותר לקרות, לפי שאין לה ריח.  אבל אם הייתה במקומה--אף על פי שאינה נראית כשהוא עומד, הואיל ונראית כשהוא יושב, אסור לקרות עד שיקנח יפה יפה, מפני שצואה לחה היא ויש לה ריח רע.  וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות, אם היו ידיו מטונפות; וכך ראוי לעשות.

יב  ריח רע שיש לו עיקר--מרחיק ארבע אמות וקורא, אם פסק הריח; ואם לא פסק, מרחיק עד מקום שפוסק.  ושאין לו עיקר, כגון מי שיצא ממנו רוח מלמטה--מרחיק עד מקום שתכלה הרוח, וקורא.  גרף של רעי, ועביט של מימי רגליים--אסור לקרות קרית שמע כנגדן, אף על פי שאין בהן כלום ואין להן ריח:  מפני שהן כבית הכיסא.

יג  צואה עוברת, כגון שהייתה שטה על פני המים--אסור לקרות כנגדה; ופי חזיר, כצואה עוברת.  ואסור לקרות כנגדן, עד שיעברו ממנו ארבע אמות.

יד  היה קורא, והגיע למקום הטינופות--לא יניח ידיו על פיו ויקרא, אלא יפסיק עד שיעבור מאותו מקום.  וכן הקורא שיצאת ממנו רוח מלמטה--יפסיק עד שיכלה בואשה, וחוזר לקריאתו; וכן בדברי תורה.  יצאת רוח מחברו--אף על פי שמפסיק לה קרית שמע, אינו מפסיק לה דברי תורה.

טו  היה קורא קרית שמע בבית, ונסתפק לו אם יש שם צואה או מי רגליים או אין שם--הרי זה מותר לקרות.  היה קורא באשפה, ונסתפק לו אם יש שם צואה או אין שם--לא יקרא עד שיבדוק:  שחזקת האשפה, שהיא מקום הטינופות.  אבל ספק מי רגליים--אפילו באשפה, מותר לקרות.

טז  כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומימי רגליים, עד שירחיק--כך אסור לקרות כנגד הערווה, עד שיחזיר פניו:  אפילו גוי או קטן, לא יקרא כנגד ערוותן.  ואפילו הייתה מחיצה של זכוכית מפסקת, הואיל והוא רואה את הערווה, אסור לקרות, עד שיחזיר פניו.  וכל גוף האישה, ערווה; לפיכך לא יסתכל בגוף האישה, כשהוא קורא:  ואפילו אשתו--אם היה מגולה טפח מגופה, לא יקרא כנגדה.

יז  וכשם שהוא אסור לקרות, כנגד ערוות אחרים--כך הוא אסור לקרות, כנגד ערוותו:  לא יקרא כשהוא ערום, עד שיכסה ערוותו.  הייתה חגורה של בגד או עור או שק על מותניו--אף על פי ששאר גופו ערום, מותר לו לקרות:  והוא, שלא יהיה עקבו נוגע בערוותו.  היה ישן בטליתו, והוא ערום--חוצץ בטליתו מתחת ליבו, וקורא; אבל לא יחוץ מצווארו ויקרא, מפני שליבו רואה את הערווה, ונמצא כמי שקרא בלא חגור.

יח  שניים שהיו ישנים בטלית אחת--כל אחד מהן אסור לקרות, אף על פי שכיסה מתחת ליבו, עד שתהא טלית מפסקת ביניהן, כדי שלא ייגע בשר זה בבשר זה ממותניו ולמטה.  ואם היה ישן עם אשתו, או בניו ובני ביתו הקטנים--הרי גופן כגופו, ואינו מרגיש מהן; לפיכך אף על פי שבשרו נוגע בהן, מחזיר פניו וחוצץ מתחת ליבו, וקורא.

יט  עד אימתיי הן קטנים לעניין זה--עד שיהיה הזכר בן שתים עשרה שנה ויום אחד, והנקבה בת אחת עשרה שנה ויום אחד:  והוא שיהיה תבניתם כתבנית גדולים, "שדיים נכונו ושיערך צימח" (יחזקאל טז,ז), ואחר כך לא יקרא, עד שתפסיק טלית ביניהן.  אבל אם עדיין לא היו "שדיים נכונו ושיערך צימח", קורא עימהן בקירוב בשר ואינו צריך הפסק--עד שיהיה הזכר בן שלוש עשרה שנה ויום אחד, והנקבה בת שתים עשרה שנה ויום אחד.


משנה תורה - ספר אהבה - הלכות קרית שמע - הכול
פרק א ב ג ד


יש לך שאלה או הערה?