משנה תורה - ספר זמנים - הלכות חמץ ומצה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח נוסח ההגדה כל ההגדה מנוקדת


הלכות חמץ ומצה פרק ה

א  אין אסור משום חמץ בפסח, אלא חמשת מיני הדגן בלבד--והם שני מיני החיטים, שהן החיטה והכוסמת, ושלושת מיני השעורים, שהן השעורה ושיבולת שועל והשיפון.  אבל הקטנייות, כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן--אין בהן משום חמץ; אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכיסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זה מותר באכילה--שאין זה חימוץ, אלא סירחון.

ב  חמשת מיני דגן אלו--אם לשן במי פירות בלבד, בלא שם מים בעולם--אינם באין לידי חימוץ; אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח כל הבצק, הרי זה מותר באכילה:  שאין מי פירות מחמיצין, אלא מסריחין.  ומי פירות, הן כגון יין וחלב ודבש וזית ומי תפוחים ומי רימונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין--והוא, שלא יתערב בהן שם מים בעולם; ואם נתערב בהן מים כל שהוא, הרי אלו מחמיצין.

ג  אין מבשלין חיטים במים כגון ריפות, ולא קמח כגון לביבות; ואם בישל, הרי זה חמץ גמור--והוא, שיתבקעו בתבשיל.  אין קולין את הבצק, בשמן על המחבת; אבל מבשלין את הפת, ואת הקמח הקלוי.  ואם הרתיח המים הרבה, ואחר כך השליך לתוכן הקמח--הרי זה מותר, מפני שהוא מתבשל מיד קודם שיחמיץ; וכבר נהגו בשנער ובספרד ובכל המערב, לאסור דבר זה--גזירה, שמא לא ירתיח המים יפה יפה.

ד  מותר לבשל הדגן או הקמח, במי פירות; וכן בצק שלשו במי פירות--אם בישלו במי פירות, או קלהו על המחבת בשמן--הרי זה מותר:  שמי פירות אינן מחמיצין.

ה  כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו, אין מבשלין הקמח שלו במים--שמא לא נקלה באור יפה, ונמצא מחמיץ כשמבשלין אותו.  וכן כשמוללין הקדירות החדשות, אין מבשלין בהן אלא מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה; אבל קמח קלי אסור--שמא לא קלהו יפה, ויבוא לידי חימוץ.

ו  אין בוללין את השעורין במים בפסח, מפני שהן רפין ומחמיצין במהרה.  ואם בלל--אם רפו כדי שאם הניחן על פי הביב שאופין עליו החלות יתבקעו, הרי אלו אסורין; ואם לא הגיעו לרפיון זה, הרי אלו מותרין.

ז  החיטים--מותר לבלול אותן במים, כדי להסיר סובן, וטוחנין אותן מיד, כדרך שטוחנין הסולת; וכבר נהגו כל ישראל בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובערי המערב, שלא יבללו החיטים במים--גזירה, שמא ישהו ויחמיצו.

ח  תבשיל שנתבשל, ונמצאו בו שעורים או חיטים--אם נתבקעו--הרי כל התבשיל אסור, שהרי נתערב בו החמץ.  ואם לא נתבקעו--מוציאין אותן, ושורפין אותן, ואוכלין שאר התבשיל:  שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע, חמץ גמור של תורה, ואינו אלא מדברי סופרים [ט] משום שנאמר "ושמרתם, את המצות" (שמות יב,יז), כלומר היזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ.

ט  לפיכך אמרו חכמים, צריך אדם להיזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח, כדי שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר, עד שלא יהיה בו שם חימוץ.  דגן שטבע בנהר, או שנפל עליו מים--כשם שאסור לאוכלו, כך אסור לקיימו:  אלא מוכרו לישראל ומודיעו, כדי שיאכלנו קודם הפסח; ואם מכרו לגויים קודם הפסח, מוכר מעט לכל אחד ואחד, כדי שיכלה קודם הפסח, שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל.

י  דגן שנפל עליו דלף--כל זמן שהוא טורד טיפה אחר טיפה, אפילו כל היום כולו--אינו בא לידי חימוץ; אבל כשפוסק--אם נשתהה כשיעור, הרי זה אסור.

יא  אין לשין בפסח עיסה גדולה, שמא תחמיץ--אלא שיעור חלה בלבד.  ואין לשין לא בחמין, ולא בחמי חמה, ולא במים שנשאבו בו ביום--אלא במים שלנו; ואם עבר ולש באחד מכל אלו, הרי הפת אסורה.

יב  לא תשב אישה תחת השמש, ותלוש; ולא תחת הרקיע ביום העבים, אפילו במקום שאין השמש זורחת בו.  ולא תניח את העיסה, ותתעסק בדבר אחר.  ואם הייתה לשה ואופה, צריכה שני כלים של מים, אחד שמקטפת בו, ואחד שמצננת בו ידה.  ואם עברה ולשה תחת השמש, או שלא ציננה ידה, או שעשת עיסה יתר משיעור חלה--הפת מותרת.  וכמה שיעור חלה, כמו שלוש וארבעים וחומש ביצה--כגוף הביצה הבינונית, לא כמשקלה.

יג  כל זמן שאדם עוסק בבצק, אפילו כל היום כולו--אינו בא לידי חימוץ.  ואם הגביה ידו והניחו, ושהה הבצק עד שהגיע להשמיע הקול בזמן שאדם מכה בידו עליו--כבר החמיץ, ויישרף מיד; ואם אין קולו נשמע--אם שהה כדי שיהלך אדם מיל--כבר החמיץ, ויישרף מיד.  וכן אם הכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו--הרי זה אסור לאוכלו, ואין חייבין עליו כרת.

יד  היו שתי עיסות שהגביהו היד מהן בעת אחת, ונשתהו, והאחת מהן יש לה קול, והאחרת אין לה קול--שתיהן יישרפו, והרי הן חמץ גמור.

טו  אין עושין סריקין המצויירין בפסח, מפני שהאישה שוהה עליהן, ומתחמצין בעת עשייתן.  לפיכך הנחתומין מותרין לעשותם, מפני שהן בקיאין באומנותן, וממהרים לעשותם; אבל בעלי בתים אסורים, ואפילו צרו אותן בדפוס--שמא יבואו אחרים לעשות שלא בדפוס, וישהו בעשייתן ויחמיצו.

טז  מים שרוחצין בו הידיים והעריבה אחר שלשין, וכן מים שמשתמשין בו בשעת לישה--הרי זה יישפך במקום מדרון, כדי שלא יתקבץ במקום אחד ויחמיץ.

יז  אין שורין את המורסן ומניחין לפני התרנגולין, שמא יחמיץ.  אבל חולטין להן המורסן ברותחין, ומניחין לפניהן; וכבר נהגו רוב העולם, שלא לחלוט--גזירה, שמא לא ירתיח המים יפה יפה.

יח  ומותר ללוש לתרנגולין מורסן או קמח, ומאכילן מיד, או נותן לפניהן, והוא עומד עליהן--עד שלא ישהה לפניהן, כדי הילוך מיל.  וכל זמן שהן מנקרין בו, או שהוא מהפך בו בידו--אינו מחמיץ; וכשיפסקו מלאכול--ישטוף הכלי במים, וישפוך במקום מדרון.

יט  לא תשרה אישה את המורסן, שתוליך בידה למרחץ; אבל שפה היא על בשרה, יבש.  ולא ילעוס אדם חיטין וייתן על מכתו, מפני שהן מחמיצות.  אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת; ואם נתן--יישרף מיד, מפני שהוא ממהר להחמיץ.  אין נותנין את הקמח לתוך החרדל; ואם נתן, יאכל מיד.

כ  מותר לתת התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהן, לתוך הבצק; וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן, או דבש וחלב, או לקטף בהן.  וביום הראשון, אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד--לא משום חמץ, אלא כדי שיהיה "לחם עוני" (דברים טז,ג); ובראשון בלבד הוא, שצריך להיות זכרון "לחם עוני".

כא  כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן, מותר להשתמש בהן מצה בצונן--חוץ מכלי שמניחין בו השאור וכלי שמניחין בו חרוסת, מפני שחימוצן קשה; וכן עריבות שלשין בהן החמץ, ומניחין אותו שם עד שיחמיץ--הרי הן כבית שאור, ואין משתמשין בהן בפסח.

כב  ביב של חרס שאופין עליו חלות חמץ כל השנה, אין אופין עליו מצה בפסח; ואם מילאו גחלים והסיק מקום שהיה מבשל בו החמץ, מותר לבשל עליו מצה.

כג  כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהן חמץ ברותחין בכלי ראשון, כגון קדירות ואילפסין--נותן אותן לתוך כלי גדול, וממלא עליהן מים, ומרתיחן בתוכו; ואחר כך שוטף אותן, ומשתמש בהן במצה.  וכן הסכינין, מרתיח את הלהב ואת הניצב בכלי ראשון; ואחר כך משתמש בהן במצה.

כד  כלי מתכות ואבנים וכלי עצים שנשתמש בהן חמץ בכלי שני, כגון קערות וכוסות--נותן אותן לתוך כלי גדול, ונותן עליהן מים רותחין, ומניחן בתוכו עד שיפלוטו; ואחר כך שוטפן, ומשתמש בהן במצה.

כה  כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין--בין בכלי ראשון כגון קדירות, בין בכלי שני כגון קערות, בין שהיו משוחין ושוועין באבר שעושין אותן כעין זכוכית, בין שהיו חרס כמה שהן--אין משתמשין בהן במצה, אלא מניחן לאחר הפסח ומבשל בהן.

כו  כלי ראשון שרצה להרתיחו, ולא מצא כלי אחר גדול ממנו כדי להרתיחו בתוכו--הרי זה מקיף לו שפה של טיט על שפתו מבחוץ, וממלאהו מים עד שיגברו המים על שפתו, ומרתיח המים בתוכו, ודייו; ואחר כך שוטף אותו, ומשתמש בו במצה.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות חמץ ומצה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח נוסח ההגדה כל ההגדה מנוקדת


יש לך שאלה או הערה?