משנה תורה - ספר שופטים - הלכות אבל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


הלכות אבל פרק ב

א  אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה--אימו ואביו, בנו ובתו, אחיו ואחותו מאביו.  ומדבריהם--שיתאבל האיש על אשתו הנשואה, וכן האישה על בעלה, ומתאבל על אחיו ועל אחותו שהן מאימו.

ב  אפילו הכוהן, שאינו מיטמא לאחיו ואחותו מאימו, ולא לאחותו הנשואה, אף על פי שהיא מאביו--מתאבל הוא עליהן; ואם הייתה אחותו זו הנשואה מאביו, הרי הוא מתאבל עליה דין תורה.

ג  בנו או אחיו הבא מן השפחה, או מן הנוכרית--אינו מתאבל עליהן כלל.  וכן מי שנתגייר הוא ובניו, או נשתחרר הוא ובניו--אין מתאבלין זה על זה.  וכן אשתו ארוסה, אינו מתאבל עליה ולא אונן; וכן היא לא אוננת ולא מתאבלת עליו.

ד  כל הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן--הרי זה מתאבל עימהם בפניהם, מדברי סופרים.  כיצד:  הרי שמת בן בנו, או אחי בנו, או אם בנו--חייב לקרוע בפני בנו, ולנהוג אבילות בפניו; אבל שלא בפניו, אינו חייב.  וכן בשאר הקרובים.

ה  אשתו הנשואה--אף על פי שהוא מתאבל עליה--אינו מתאבל עימה על שאר קרוביה, אלא על אביה ועל אימה בלבד:  משום כבוד אשתו, נוהג אבילות עליהן בפניה.

ו  כיצד:  מי שמתה חמותו או חמיו--כופה מיטתו, ונוהג אבילות עם אשתו בפניה; אבל שלא בפניה, אינו נוהג אבילות.  וכן האישה שמת חמיה או חמותה--נוהגת אבילות, בפני בעלה.  אבל שאר קרוביהן--כגון שמת אחי אשתו או בנה, והאישה שמת אחי בעלה או בנו--אין מתאבלין זה עם זה.

ז  וכן ייראה לי שאם מתה אשת קרובו או בעל קרובתו, כגון שמתה אשת בנו או בעל בתו--אינו חייב להתאבל עימהן.  וכן כל כיוצא בזה.

ח  [ו] כמה חמורה מצות אבל--שהרי הכוהן נדחית לו הטומאה מפני קרוביו, כדי שיתעסק עימהן ויתאבל עליהן:  שנאמר "כי, אם לשארו, הקרוב, אליו:  לאימו ולאביו . . . לה, ייטמא" (ויקרא כא,ב-ג), מצות עשה--שאם לא רצה להיטמא, מטמאין אותו בעל כורחו.

ט  במה דברים אמורים, בזכרים שהוזהרו על הטומאה.  אבל הכוהנות--הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה, כך אינן מצוות להיטמא לקרובים:  אלא אם רצו, מיטמאות; ואם לא רצו, לא ייטמאו.

י  [ז] אשתו של כוהן--מיטמא לה על כורחו, ואינו מיטמא לה אלא מדברי סופרים:  עשו אותה כמת מצוה--כיון שאין לה יורש אלא הוא, לא תמצא מי שיתעסק בה אלא הוא.  ואינו מיטמא אלא לנשואה בלבד; אבל הארוסה, לא ייטמא לה.

יא  [ח] וכן כל אותן שאמרנו שאין מתאבלין עליהן, כגון הרוגי בית דין, והפורשים מדרכי ציבור, והנפלים, והמאבד עצמו לדעת--אין הכוהן מיטמא להן.

יב  ועד מתיי הוא מצווה להיטמא לקרוביו, עד שייסתם הגולל.  אבל מאחר שנסתם הגולל, הרי הן כשאר כל המתים--שאם ניטמא בהן, לוקה.

יג  [ט] אשתו הפסולה, אינו מיטמא לה; לפיכך מי ששמעה שמת בעלה ונישאת, ובא בעלה--שניהן אין מיטמאין לה, שהרי היא פסולה לשניהן.  אבל מיטמא הוא לאימו, אף על פי שהיא חללה; וכן מיטמא לבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו, אף על פי שהן פסולין--אפילו היו ממזרין, מיטמא להן.

יד  [י] אחותו הנשואה--אינו מיטמא לה, אף על פי שהיא נשואה לכוהן:  שנאמר "הבתולה הקרובה אליו, אשר לא הייתה לאיש" (ויקרא כא,ג).  "הבתולה", פרט לאנוסה ומפותה; יכול שאני מוציא אף הבוגרת, או מוכת עץ--תלמוד לומר "אשר לא הייתה לאיש", מי שהווייתה בידי איש.

טו  "אשר לא הייתה לאיש" (ויקרא כא,ג)--פרט לארוסה, שאינו מיטמא לה, אף על פי שהיא ארוסה לכוהן.  [יא] נתגרשה אחותו מן האירוסין, מיטמא לה--שנאמר "הקרובה אליו" (שם), להביא את המתגרשת מן האירוסין.  [יב] אחיו ואחותו מאימו, אינו מיטמא להן:  שנאמר "ולבנו ולבתו ולאחיו.  ולאחותו" (ויקרא כא,ב-ג)--מה בנו הראוי לירושתו, אף אחיו ואחותו הראויים לירושתו.

טז  [יג] הספקות, אינו מיטמא להן:  שנאמר "לה, ייטמא" (ויקרא כא,ג)--מיטמא הוא על הוודאי, ואינו מיטמא על הספק.  לפיכך הוולדות שנתערבו, והבן שהוא ספק בן שבעה לאחרון או בן תשעה לראשון, וכן כל כיוצא בהן--אינו מיטמא להן מספק.  וכן כל המתגרשת ספק גירושין, או בגט פסול--אינו מיטמא לה.

יז  [יד] אין הכוהן מיטמא לאבר מן החי מאביו, ולא לעצם מעצמות אביו.  וכן המלקט עצמות אביו--אינו מיטמא להן, אף על פי שהשדרה קיימת.  [טו] נקטע ראשו של אביו, אינו מיטמא לו:  שנאמר "לאביו" (ויקרא כא,ב)--בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר.  וכן שאר הקרובים.

יח  הטומאה לקרובים דחויה היא, ולא הותרה לכול.  לפיכך אסור לכוהן להיטמא למת, אפילו בעת שמיטמא לקרוביו--שנאמר "לה, ייטמא" (ויקרא כא,ג), אינו מיטמא לאחרים עימה:  שלא יאמר הואיל וניטמאתי על אבי, אלקט עצמות פלוני, אגע בקבר פלוני.

יט  לפיכך כוהן שמת לו מת--צריך להיזהר ולקוברו בסוף בית הקברות, כדי שלא ייכנס לבית הקברות, ולא ייטמא בקברות אחרים, כשיקבור מתו.


משנה תורה - ספר שופטים - הלכות אבל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


יש לך שאלה או הערה?