משנה תורה - ספר שופטים - הלכות אבל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


הלכות אבל פרק ד

א  מנהג ישראל במתים ובקבורה, כך הוא:  מאמצין עיניו של מת, ואם נפתח פיו, קושרין את לחייו; ופוקקין את נקביו, אחר שמדיחין אותו, וסכין אותו במיני בשמים, וגוזזין שיערו.  ומלבישין אותו תכריכין תפורין של פשתן לבנים, ולא יהיו דמיהם יקרים; נהגו חכמים בצודר שווה זוז, שלא לבייש את מי שאין לו.  ומכסין פני המת, שלא לבייש את העניים שפניהם מושחרין ברעב.

ב  ואסור לקבור בתכריכין של משי ובבגדים המוזהבין המרוקמין, אפילו לנשיא שבישראל, שזו גסות רוח והשחתה, ומעשה גויים.

ג  וסובלין את המת על הכתף, עד בית הקברות.  [ג] ונושאי המיטה אסורין בנעילת הסנדל--שמא תפסק רצועה מסנדלו של אחד מהן, ונמצא מתעכב מן המצוה.  [ד] וחופרין בעפר מערות, ועושין כוך בצד המערה; וקוברין אותו בו ופניו למעלה, ומחזירין העפר והאבנים למעלה.  ויש להן לקבור בארון של עץ.  והמלווין את המת אומרין לו לך בשלום, שנאמר "ואתה תבוא אל אבותיך, בשלום" (בראשית טו,טו).

ד  ומציינין את הקברות, ובונין נפש על הקבר; והצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהן--דבריהם הם זכרונם.  ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

ה  הגוסס, הרי הוא כחי לכל דבר:  אין קושרין לחייו, ואין פוקקין נקביו, ואין מניחין כלי מתכות וכלי מקר על טבורו שלא יתפח, ולא סכין אותו, ולא מדיחין אותו, ולא מטילין אותו על החול ולא על המלח--עד שעה שימות; והנוגע בו, הרי זה שופך דמים.  למה זה דומה:  לנר שמטפטף--כיון שייגע בו אדם, יכבה.  וכל המאמץ עם יציאת נפש, הרי זה שופך דמים, אלא ישהה מעט, שמא נתעלף.  וכן אין קורעין עליו, ולא חולצין כתף, ולא מספידין, ולא מכניסין עימו ארון ותכריכין בבית--עד שימות.

ו  מי שמתו מוטל לפניו, אוכל בבית אחר; אין לו בית אחר, עושה מחיצה ואוכל; אין לו דבר לעשות מחיצה, מחזיר פניו ואוכל.  ובין כך ובין כך, אינו מסב ואוכל, ולא אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואינו מברך, ואינו מזמן, ואין מברכין עליו, ואין מזמנין עליו, ופטור מקרית שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצוות האמורות בתורה.

ז  בשבת--מסב, ואוכל בשר, ושותה יין, ומזמן, ומברך, ומברכין עליו, ומזמנין עליו; וחייב בכל מצוות האמורות בתורה, חוץ מתשמיש המיטה.  נקבר המת--הרי זה מותר לאכול בשר, ולשתות יין מעט כדי לשרות אכילה שבמעיו, אבל לא לרוות.

ח  [ז] אין משהין את המת, אלא מדחין מיטתו מיד; וכל המדחה מיטתו, הרי זה משובח.  ועל אביו ועל אימו, הרי זה מגונה:  [ח] היה ערב שבת, או ערב יום טוב, או שהיו גשמים מזלפין על המיטה--מותר, שלא איחר אלא לכבוד אביו ואימו.  וכל המלין את מתו--עובר בלא תעשה, אלא אם כן הלינו לכבודו ולהשלים צרכיו.

ט  האביל ביום הראשון בלבד אסור להניח תפילין, ולאכול משלו, וחייב לישב על מיטה כפויה.  ובשאר ימי האבל מותר לו לאכול משלו, ולישב על גבי מפץ או קרקע, ומניח תפילין.

י  ומניין שהוא אסור בראשון להניח תפילין--שהרי נאמר ליחזקאל "פארך חבוש עליך" (יחזקאל כד,יז), מכלל שכל העם אסורין.  ונאמר לו "ולחם אנשים לא תאכל" (שם)--מכלל שכל העם אוכלין משל אחרים ביום ראשון, ואסורין לאכול משל עצמן.


משנה תורה - ספר שופטים - הלכות אבל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


יש לך שאלה או הערה?