משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שופר וסוכה ולולב - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


הלכות לולב פרק ח

א  ארבעה מינין האלו, שהן לולב והדס וערבה ואתרוג, שהיה אחד מהן יבש, או גזול או גנוב אפילו לאחר ייאוש, או שהיה מאשרה הנעבדת אף על פי שביטלו האשרה מלעובדה, או שהיה של עיר הנידחת--הרי זה פסול.  היה אחד מהן של עבודה זרה, לא ייטול לכתחילה; ואם נטל, יצא.  היה כמוש ולא גמר ליבש, כשר.  ובשעת הדוחק או בשעת הסכנה, לולב היבש כשר; אבל לא שאר המינין.

ב  אתרוג של עורלה ושל תרומה טמאה ושל טבל, פסול; של דמאי, כשר, שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני, שמותר לו לאכול דמאי.  אתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני בירושלים, לא ייטול שמא יכשירו לטומאה; ואם נטל, כשר.

ג  לולב שנקטם ראשו, פסול.  נסדק--אם נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שייראו כשניים, פסול.  היה עקום לפניו שהרי שדרו כגב בעלי חטורת, פסול; היה עקום לאחוריו, כשר, שזו היא ברייתו.  נעקם לאחד משני צדדיו, פסול.  נפרדו עליו זה מזה ולא נידלדלו כעלי החריות, כשר; נפרצו והוא שיידלדלו משדרו של לולב כעלי החריות, פסול.

ד  בריית עלין של לולב כך היא--כשהם גדלין, גדלין שניים שניים ודבוקין מגבן, וגב כל שני עלין הדבוקין, הוא הנקרא תיומת.  נחלקה התיומת, פסול.  היו עליו אחת אחת מתחילת ברייתו ולא היה להם תיומת, פסול.  לא היו עליו זה על גב זה כדרך כל הלולבין, אלא זה תחת זה--אם ראש זה מגיע לעיקר שלמעלה ממנו שנמצא כל שדרו של לולב מכוסה בעליו, כשר; ואם אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, פסול.

ה  הדס שנקטם ראשו, כשר.  נשרו רוב עליו--אם נשתיירו שלושה עלין בקן אחד, כשר.  היו ענביו מרובות מעליו--אם ירוקות, כשר; ואם היו אדומות או שחורות, פסול, ואם מיעטן, כשר.  ואין ממעטין אותן ביום טוב, לפי שהוא כמתקן; עבר וליקטן או שליקטן אחר לאכילה, הרי זה כשר.

ו  ערבה שנקטם ראשה, כשרה.  נפרצו עליה, פסולה.

ז  אתרוג שניקב נקב מפולש כל שהוא, פסול; ונקב שאינו מפולש--אם היה כאיסר או יתר, פסול.  חסר כל שהוא, פסול.  ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו, פסול.  ניטל העץ שהוא תלוי בו באילן מעיקר האתרוג, ונשאר מקומו גומה--פסול.  עלת חזזית עליו--אם בשניים ושלושה מקומות, פסול.  ואם במקום אחד--אם עלת על רובו, פסול; ואם עלת על דדו אפילו כל שהוא, פסול.  נקלף החיצון שלו שאינו מחסרו, אלא יישאר ירוק כמות שהיא ברייתו--אם נקלף כולו, פסול; ואם נשאר ממנו כל שהוא, כשר.

ח  אתרוג שהוא תפוח, סרוח, כבוש, שלוק, שחור, לבן, מנומר, ירוק ככרתן--פסול.  גידלו בדפוס ועשהו כמין בריה אחרת, פסול.  עשהו כמין ברייתו--אף על פי שעשהו דפין דפין, כשר.  התיום והבוסר, כשר.  מקום שהאתרוגין שלהם כעין שחרות מעוטה, כשרין; ואם היו שחורים ביותר כאדם כושי, הרי זה פסול בכל מקום.

ט  כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שביארנו, או מפני גזל וגניבה--ביום טוב ראשון בלבד; אבל ביום טוב שני עם שאר הימים, הכול כשר.  והפסלנות שהיא משום עבודה זרה, או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה--בין ביום טוב ראשון בין בשאר הימים, פסול.

י  אין אדם יוצא ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חברו שישאלנו ממנו, עד שייתננו לו מתנה.  נתנו לו על מנת להחזירו--הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה; ואם לא החזירו--לא יצא, שנמצא כגזול.  ואין נותנין אותו לקטן, שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו, אינו חוזר.  ואחד הלולב, ואחד כל מין ומין מארבעת מינין שבו--אם היה אחד מהן שאול, אין יוצאין בו ביום טוב ראשון.

יא  שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות--אין אחד מהן יוצא בו ידי חובתו בראשון, עד שייתן לו חלקו במתנה.  האחין שקנו אתרוגין מתפוסת הבית, ונטל אחד מהן אתרוג ויצא בו--אם יכול לאוכלו, ואין האחין מקפידין בכך--יצא; ואם היו מקפידין--לא יצא, עד שייתנו לו חלקם מתנה.  ואם קנה זה אתרוג וזה פריש, או שקנו כאחד אתרוג ורימון או פריש מתפוסת הבית--אינו יוצא באתרוג, עד שייתן לו חלקו מתנה, ואף על פי שאם אכלו, אין מקפידין עליו.

יב  אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה שם במקדש שמחה יתרה, שנאמר "ושמחתם, לפני ה' אלוהיכם--שבעת ימים" (ויקרא כג,מ).  כיצד היו עושין:  ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה, כדי שלא יתערבו אלו עם אלו.  ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון; וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד, מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערביים, לשמוח שאר היום, עם כל הלילה.

יג  והיאך הייתה שמחה זו:  החליל מכה, ומנגנין בכינור ובנבלים ובמצלתיים, וכל אחד ואחד, בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו; ומי שיודע בפה, בפה.  ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שיר ותושבחות.  ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת, ולא את יום טוב.

יד  מצוה, להרבות בשמחה זו.  ולא היו עושין אותה עמי הארץ, וכל מי שירצה--אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ושמחין במקדש בימי חג הסוכות; אבל כל העם, האנשים והנשים--כולן באין לראות, ולשמוע:

טו  שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא; וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו, שנאמר "תחת, אשר לא עבדת את ה' אלוהיך, בשמחה, ובטוב לבב" (דברים כח,מז).  וכל המגיס דעתו, וחולק כבוד לעצמו, ומתכבד בעיניו במקומות אלו--חוטא, ושוטה.  ועל זה הזהיר שלמה, ואמר "אל תתהדר, לפני מלך" (משלי כה,ו).

טז  וכל המשפיל עצמו, ומקל גופו במקומות אלו--הוא הגדול המכובד, העובד מאהבה.  וכן דויד מלך ישראל אומר "ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיניי" (שמואל ב ו,כב).  ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר "והמלך דויד מפזז ומכרכר לפני ה'" (ראה שמואל ב ו,טז).


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שופר וסוכה ולולב - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


יש לך שאלה או הערה?