משנה תורה - ספר נשים - הלכות ייבום וחליצה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


הלכות ייבום וחליצה פרק ד

א  כיצד מצות חליצה:  היבמה הולכת אחר יבמה למקום שהוא שם, ובאה לדיינין, והן קוראין לו, ונותנין לו עצה ההוגנת לו ולה.  אם עצה טובה לייבם, יועצין אותו לייבם; ואם עצה טובה לחלוץ--כגון שהייתה היא ילדה והוא זקן, או היא זקנה והוא ילד--יועצין אותו לחלוץ.

ב  וצריכין הדיינין לקבוע מקום שיישבו בו, ואחר כך תחלוץ שם בפניהם, שנאמר "ועלתה יבמתו השערה . . ." (דברים כה,ז).  לא נועדו ולא קבעו מקום, אלא נקראו נקרה ונקראת היא והוא לפניהן, וחלצו--חליצתה כשרה.

ג  ומלמדין אותה ואת היבם לקרות, עד שיהיו רגילין; ותהיה יכולה לקרות "לא אבה" (דברים כה,ז) בנשימה אחת, ואחר כך תאמר "יבמי" (שם)--כדי שלא יהיה משמע דבריה, אבה יבמי.  [ד] ומאחר שתהיה רגילה לקרות, אף על פי שלא קראת בנשימה אחת, אין מקפידין על זה; אבל אם אינה יכולה, מרגילין אותה עד שתדע.

ד  [ה] והחליצה ביום, ולא בלילה, ובפני שלושה שיודעין להקרות כשורה.  ואם היה אחד מן השלושה גר--פסול, ואפילו היה אביו גר ואימו ישראלית:  עד שיהיה אביו ואימו מישראל.  ומצותה בחמישה, כדי לפרסם הדבר; ואותן השניים, אפילו היו עמי הארץ.

ה  [ו] כיצד חולצין:  מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב, ואינו תפור בפשתן; ולובשו בימין, וקושר רצועותיו על רגלו; ועומד הוא והיא בבית דין, ומקרין ליבמה בלשון הקודש "מיאן יבמי . . ." (דברים כה,ז), ואחר כך מקרין ליבם "לא חפצתי לקחתה" (דברים כה,ח); ונועץ רגלו בארץ, והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין, ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו, וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ; ומשיישמט רוב העקב, הותרה היבמה לזר.

ו  [ז] ואחר כך עומדת ויורקת בארץ כנגד פניו, רוק הנראה לדיינין--שמצות חליצה שיהיו שניהן עומדין בשעת קריאה, ובשעת רקיקה; וצריכין הדיינין לראות הרוק יוצא מפיה.  ואחר כך מקרין לה "ככה ייעשה לאיש . . . ונקרא שמו, בישראל . . ." (דברים כה,ט-י).  [ח] הכול בלשון הקודש, שנאמר "ככה" בלשון הזה; וכל היושבין שם עונין אחריה "חלוץ הנעל" "חלוץ הנעל" (דברים כה,י), שלושה פעמים.

ז  וצריך שתתכוון היבמה שתחלוץ לו, ויתכוון הוא שיחלוץ לה; ויעשו מעשים אלו, לשמן.  והסומה אינו חולץ, שנאמר "וירקה בפניו" (דברים כה,ט); ואין זה רואה הרוק.

ח  [ט] נמצא סדר חליצה כך הוא:  קוראה היא תחילה "מיאן יבמי . . ." (דברים כה,ז); ואחר כך קורא הוא "לא חפצתי . . ." (דברים כה,ח); ואחר כך תחלוץ, ואחר כך תרוק; ואחר כך תקרא "ככה ייעשה לאיש . . . ונקרא שמו . . ." (דברים כה,ט-י).  [י] ואין הסדר מעכב, אלא אם לא קראה בתחילה, לא היא ולא הוא, או שרקקה ואחר כך חלצה, או שקראה ואחר כך רקקה--חליצתה כשרה.  [יא] ולמה לא תחזור ותרוק על הסדר, שמא יאמרו, רקיקה לבדה אינה כלום, ואינה פוסלת מן האחין.

ט  [יב] חלצה בלבד, ולא קראה ולא רקקה--חליצתה כשרה; ואין צריך לומר, שחלצה וקראה ולא רקקה, או שחלצה ורקקה ולא קראה--שחליצתה כשרה.  [יג] במה דברים אמורים, בשהיו יכולין לדבר, שהרי הן ראויין לקרות.  אבל אילמת או אילם, אינן חולצין; ואם חלצו, חליצתן פסולה:  ואינן כחירש או חירשת שחלצו, שלא עשו כלום--לפי שהחירש והחירשת, אינן בני דעת.

י  [יד] רקקה בלבד, או שרקקה וקראה ולא חלצה--הרי זו כחליצה פסולה.  קראה היא והוא, ולא חלצה ולא רקקה--לא עשה כלום:  שנאמר "ככה ייעשה לאיש" (דברים כה,ט)--המעשה שהוא החליצה והרקיקה, הוא שמועיל; אבל הקריאה אינה מעכבת, ואינה מועלת.

יא  [טו] חלצה ורקקה וקראת, והן יושבין או מוטין על צידיהן, או שהיה שרוך הנעל קשור על שוקו מן הארכובה ולמטה, או שחלצה בפני שלושה עמי הארץ שאינן יודעין להקרות, וכן הסומה שחלצה--חליצתה כשרה.

יב  [טז] חלצה בלילה, או שחלצה בפני שניים, או בפני שלושה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, או שהיה המנעל קשור למעלה מן הארכובה, או שהתיר הוא ושמטה היא, או שהתירה היא ושמט הוא, או שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא, או שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, וכן קטנה שחלצה לגדול--חליצתה פסולה.

יג  וכן אם חלצה בפני יחיד, ואפילו בינו לבינה, ובלילה--הרי זו חליצה פסולה; אבל חירש שוטה וקטן שחלצו, וכן החולץ למי שהיא פטורה מן החליצה ומן הייבום--אינה חליצה.

יד  [יז] יבם שרגלו הימנית חתוכה, אינו חולץ בשמאל; ואם חלצה מעל שמאלו, חליצתה פסולה.  הייתה רגלו עקומה לאחור, או הפוכה על צידה, או שהיה מהלך על ראשי אצבעות רגליו--הרי זה אינו חולץ, שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בארץ וזה אינו יכול; ואם חלצה למי שרגלו כך, חליצתה פסולה.  [יח] ויבמה שידיה חתוכות--חולצת לכתחילה ואפילו בשיניה, שלא נאמר וחלצה בידה.

טו  חלצה במנעל של בגד, אינה חליצה; אבל אם חלצה במנעל שאין לו עקב, או שהיה תפור בפשתן, או שהיה מנעל של שיער או של סיב או של שעם או של עץ, או שהיה מנעל גדול שאינו יכול להלך בו, או קטן שאינו חופה רוב רגלו, או מנעל פרום שאינו חופה רוב הרגל, או נפחת שאין מקבל רוב הרגל--חליצתה פסולה.

טז  [יט] חלצה בסנדל של עץ ומחופה עור, או שהייתה קרקעיתו עור ולחייו של שיער, או שחלצה סנדל של שמאל מעל רגלו הימנית, או שלא היה המנעל שלו, או שהיה המנעל גדול שיכול להלך בו, או קטן שחופה רוב רגלו, או נפרם שחופה רוב הרגל, או נפחת שמקבל רוב הרגל--חליצתה כשרה.

יז  [כ] סנדל המוסגר והמוחלט, ושל עבודה זרה שמניחין אותו ברגלי הצורה--לא תחלוץ בו; ואם חלצה--חליצתה כשרה, ואף על פי שהוא אסור בהניה.  אבל סנדל של תקרובת עבודה זרה, ושל עיר הנידחת, או שנעשה למת שייקבר בו--אם חלצה בו, חליצתה פסולה:  שהרי אינו עומד להלך בו.

יח  [כא] קרעה המנעל מעל רגלו, או ששרפתהו, או שהיה לבוש שני מנעלין וחלצה העליון--אף על פי שקרעה התחתון עד שנתגלתה רגלו, הרי זו חליצה פסולה.

יט  [כב] יבמה שאכלה שום וגרגיר וכיוצא בהן מדברים שמזיבין את הרוק, והיה הרוק זב מפיה--אינו כלום, עד שיהיה הרוק מעצמו.  [כג] רקקה דם, או שהיה שותת מפיה--אינו כלום; אבל אם מצצה ורקקה--כשר, שאי אפשר לדם שנמצץ בלא ציחצוחי רוק.  רקקה וקלטתו הרוח קודם שיגיע לכנגד פניו, כגון שהייתה ארוכה והוא קצר--אינו כלום; ואם אחר שהגיע לנגד פניו--אף על פי שלא הגיע לארץ, כשר.  וכן אם לא ראו הדיינין הרוק כשיצא מפיה, כשר.

כ  [כד] חליצה מוטעית, פסולה.  כיצד--כגון שאמרו לו, חלוץ לה ובכך אתה כונסה, או שאמרו לו, חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום, ואם רצית אחר כך לייבם תייבם, וכיוצא בדברים אלו.  אבל אם הטעוהו ואמרו לו, חלוץ לה על מנת שתיתן לך מאתיים זוז, או על תנאי כך וכך--אף על פי שלא נתנה ולא נתקיים התנאי, חליצתה כשרה:  שהרי נתכוון לחלוץ לה.

כא  [כה] המוסר מודעה על החליצה, חליצתו פסולה; לפיכך ראוי לדיינין לומר לו לבטל המודעה, כדרך שעושין בגט.  לחצוהו ישראל, והכוהו עד שחלץ--אם כדין עשו, חליצתו כשרה; ואם שלא כדין, כגון שטעו או שהיו הדיוטות--חליצתו פסולה.  ואם הגויים אנסוהו מעצמן--אם היה הדין נותן שיחלוץ, חליצתו פסולה; ואם שלא כדין, אינה חליצה.

כב  [כו] כל מקום שאמרנו אינה חליצה, או לא עשה כלום, או אינה כלום--הרי היא כאילו לא נחלצה לו, ולא נאסרו עליו קרובותיה, ולא נפסלה מן הכהונה, ומותרת להתייבם.  וכל מקום שאמרנו חליצתה פסולה--נאסרו עליו קרובותיה, ונפסלה מן הכהונה, ונאסרה על האחין, ואינה מתייבמת; ואינה מותרת להינשא לזר, עד שתחלוץ חליצה כשרה.  [כז] עברה ונישאת--הרי זה חולץ לה חליצה כשרה, והיא תחת בעלה; ואין מוציאין אותה מידו.

כג  [כח] יבמה שגדלה בין האחין, הרי זו מותרת להתייבם; ואין חוששין לה שמא חלצה לאחד מהן בינו לבינה, ונפסלה עליהן.  אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של אחד מהן--נפסלה, שמא נתכוונה לחליצה; וצריכה חליצה כשרה, להתירה לזר.

כד  [כט] גט חליצה שאנו כותבין--אינו אלא מעשה בית דין, כדי שיהיה בידה ראיה שנחלצה.  ואין הדיינין חולצין, אלא אם כן מכירין.  לפיכך מי שראו זאת שנחלצה--כותבין לה גט חליצה, אף על פי שאינן מכירין שזו היא אשת פלוני ושזה שחלץ לה אחיו:  שהרי הדיינין שחלצה בפניהם הכירו זה, ואחר כך חלצה.

כה  וזה הוא נוסח גט חליצה שנהגו בו העם:  [ל] ביום פלוני כך וכך לירח פלוני שנת כך וכך למנין פלוני למניינא די רגילנא לממני ביה במקום פלוני, אנחנא דייני דמקצתנא חתימין לתתא, במותב תלתא כחדא הוינא יתבין בבי דינא, וסליקת לקדמנא פלונית בת פלוני ארמלת פלוני, ואקריבת לקדמנא גברא חד די שמיה פלוני בן פלוני, וכן אמרת לנא פלונית דא.  פלוני בר פלוני דנא אחוה דפלוני מאבוה הוא דהוינא נסיבנא ליה, ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת ירית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק.  והדין פלוני אחוהי חזי ליבומי יתי.  כען רבנן אימרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם, ואי לא יטלע לי קדמיכון רגליה דימינא ואשרי סיניה מעל רגליה וארוק באנפוהי.  ואשתמודענוהי לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מיתנא מאבוהי הוא, ואמרנא ליה אי צבית ליבומי יתה יבים, ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך דימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותרוק באנפך.  ועני ואמר לית אנא צבי ליבומי יתה.  מיד אקרינוהא לפלונית דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי.  ואף להאיי פלוני אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה, ואטלע לה רגליה דימינא ושרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא מפומה על ארעא.  ותוב אקרינוהא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל.  ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין קדמנא ענינא בתרה חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל תלתא זמני.  ומדאיתעביד עובדא דא קדמנא שרינוהא לפלונית דא למהך להתנסבא לכל מאן דתצבי, ואנש לא ימחא בידה מן יומא דנן ולעלם.  ובעת מיננא פלונית דא גטא דחליצותא דא, וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה לזכו כדת משה וישראל.

כו  [לא] ומעידין עליו שלושה, או שניים מן השלושה, או שניים שראו החליצה אף על פי שאינן הדיינין שחלצה בפניהן, כמו שביארנו.  ואפילו אישה, או עבד, או קטן שהוא מכיר ונבון--נאמנין לומר, זה הוא פלוני וזו היא יבמתו, וחולצין על פיהן:  וכן בשאר עדייות של תורה, בין לעדות ממון בין לעדות איסור--שזה דבר העשוי להיגלות הוא; ואפשר לידע אמיתת הדבר שלא מפיהן, כעניין שביארנו בסוף הלכות גירושין.

כז  ואם רצה היבם לייבם, מקדש ומייבם; וכותב לה כתובה, כמו שהודענו.

כח  וזה הוא נוסח כתובת יבמין שנהגו בו העם:  [לב] ביום פלוני . . . איך פלוני בן פלוני אתא לקדמנא וכן אמר לנא.  אחי דמן אבא שכיב, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת ומורית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק, ושבק ההיא אתתא דשמה פלונית בת פלוני, וחאזי לי מן אוריתא ליבומי יתה כדכתיב בספר אוריתא דמשה יבמה יבא עליה.  וצביאת פלונית דא ואתיבמת לפלוני בר פלוני יבמה לאוקומי שמא בישראל כדכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל.  וכתב לה פלוני יבמה לפלונית יבמתיה כסף זוזי מאתן דחאזו לה דהוו כתיבין בכתובתה דכתב לה בעלה קדמאה, ואוסיף לה מדיליה כך וכך.  ודא נדוניא דהנעילת ליה . . . כשאר טופסי כתובות.

כט  טופס הכתובה:  [לג] ביום פלוני . . . איך פלוני בן פלוני אמר לה לפלונית בתולתא כלתא הוי לי לאנתו כדת משה וישראל, ואנא במימרא דשמיא אפלח ואייקר ואסובר ואזון ואפרנס ואכסי יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומייקרין ומסוברין וזנין ומפרנסין ומכסין ית נשיהון בקשוט, ויהבנא ליכי מוהרי בתוליכי כסף זוזי מאתן דאינון מזוזי כספא טבא עשרין וחמשה זוזי דחאזו ליכי ומזוניכי וכסותיכי וסיפוקיכי ומיעל עליכי כאורח כל ארעא.  וצביאת כלתא פלונית דא והות ליה לאנתו.  ורצה והוסיף לה תוספת על עיקר כתובה עד משלם כך וכך, ודא נדוניא דהנעילת ליה כך וכך, הכל נתקבל חתן זה ובא לידו ונעשה ברשותו וזקף הכל על עצמו במלוה ורשו.  וכך אמר לנא חתנא דנן אחריות כתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת עם שאר תנאיי כתובה קבלית עלאי ועל ירתאי בתראי ועל כל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא, דקניתי ודעתיד אנא למקני, מקרקעי ומטלטלי, ומטלטלי אגב מקרקעי, כולהון יהון אחראין וערבאין לכתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת לאתפרעא מנהון בחיי ובתר מותי ואפילו מגלימא דאכתפאי, וקנינו מפלוני דנן על כל מאי דכתיב ומפרש לעיל קנין שלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, אלא כחומר חוזק כל שטרי כתובות הנוהגות בישראל וכהוגן וכתיקון רבותינו ז"ל.  וחתמנו על שטר כתובה זה בזמן הנזכר למעלה והכל בריר ושריר וקיים.

ל  [לד] ואם הייתה כתובת אלמנה, כותב פלונית ארמלתא; ואם הייתה כתובת גרושה, כותב פלונית הגרושה--כדי שלא ייכשל בה כוהן.  וכותב ויהבנא ליכי מוהריכי כסף זוזי מאה דאינון מזוזי כספא טבא תריסר זוזי ופלג זוזא דחאזו ליכי . . .

לא  [לה] כשכותבין גט יבמין, או כתובת יבמין--משרטט מקום הפסוקים, שאסור לכתוב שלוש תיבות בלא שרטוט.  ויבמה שחלצה, מותרת להינשא ביום חליצתה, שהרי אינה חולצת, עד שתשלים תשעים יום.


משנה תורה - ספר נשים - הלכות ייבום וחליצה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


יש לך שאלה או הערה?