משנה תורה - ספר נשים - הלכות ייבום וחליצה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


הלכות ייבום וחליצה פרק ו

א  יש אחין שהן ראויין לייבום, או לחליצה; ויש אחין שאינן ראויין, לא לייבום ולא לחליצה, ואין להן זיקה כלל, אלא יבמתו מותרת לזר.  ויש אחין שהן ראויין לחליצה, ואינן ראויין לייבום; ויש אחין שהן ראויין לייבום, ואינן ראויין לחליצה.

ב  ואלו שאין להן זיקה כלל--סריס חמה, ואנדרוגינוס, מפני שאינן ראויין לוולד, ולא הייתה להן שעת הכושר.

ג  ואלו מייבמין ולא חולצין--החירש והשוטה והקטן, מפני שאין בהן דעת לחלוץ.  וכשייבם החירש, אינו מוציא לעולם, מפני שבעילתו עושה אותה אשת איש גמורה, ואין גירושיו גמורין; ובן תשע שנים ויום אחד שייבם, אינו יכול לגרש עד שיגדיל, כמו שביארנו.

ד  ואלו חולצין ולא מייבמין--הספקות כגון שהייתה ספק ערווה, ופצוע דכא וכרות שופכה וכיוצא בהן ממיני הסירוס, והזקן ביותר שתשש כוחו וכשל; ואם בעל סריס אדם--קנה, שהרי הייתה להן שעת הכושר, ומוציא בגט, מפני שהוא אסור לבוא בקהל.  והטומטום חולץ ולא מייבם, מפני שהוא ספק; ואם נקרע ונמצא זכר--רצה חולץ, רצה מייבם.  ושאר כל האחין או חולצין או מייבמין.

ה  יש יבמות שהן ראויות לחליצה, או לייבום; ויש יבמות שהן ראויות לייבום, לא לחליצה; ויש יבמות שהן ראויות לחליצה, לא לייבום; ויש יבמות שאינן ראויות, לא לחליצה ולא לייבום, ואין עליהן זיקה כלל, ומותרות להינשא לזר.

ו  ואלו שמתייבמות ולא חולצות--החירשת והשוטה והקטנה, לפי שאין בהן דעת לקרות ולהבין; ואם רצה היבם לגרש את החירשת בגט אחר שיבעול אותה, הרי זה מגרש.

ז  ואלו חולצות ולא מתייבמות--איסורי לאוין, והשנייות, ואיסורי עשה, כמו שיתבאר.  וכל אישה שהיא ספק מגורשת, חולצת ולא מתייבמת--שמא יפגע בערווה, שאשת אחיו שגירשה אסורה עליו משום ערווה.

ח  אבל מי שהיא מקודשת לאחיו בספק קידושין--הרי היא כשאר כל היבמות, וחולצת או מתייבמת:  שאין כאן דבר לחוש לו.  וכן אשת החירש וזקנה ועקרה, הרי הן כשאר כל היבמות--רצה חולץ, רצה מייבם:  שזקנה ועקרה, הייתה להן שעת הכושר.

ט  [ח] ואלו שהן פטורות מן החליצה ומן הייבום--אשת סריס חמה ואנדרוגינוס, ואשת השוטה, ואשת הקטן, ואיילונית, ומי שהיא ערווה:  שנאמר "ולא יימחה שמו, מישראל" (דברים כה,ו)--פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס, ששמם מחוי, הואיל ואינן ראויין לוולד מתחילת ברייתן, הרי הן כמין בפני עצמו.  "והיה, הבכור אשר תלד" (דברים כה,ו)--פרט לאיילונית, שאינה ראויה לוולד מתחילת ברייתה.  "לא תהיה אשת המת" (דברים כה,ה)--פרט לאשת שוטה וקטן, מפני שאין להם אישות כלל.  "ולקחה לו לאישה" (שם)--פרט לערווה, שאין לו בה ליקוחין.

י  [ט] כיצד יבמה שהיא ערווה על יבמה:  כגון שהייתה אחות אשתו, או אימה, או בתה--הרי זו פטורה מן החליצה ומן הייבום; ואין לו עליה זיקה כלל, שנאמר "ולקחה לו לאישה וייבמה" (דברים כה,ה)--מי שראויה לליקוחין וקידושין תופסין בה, היא שהיא זקוקה ליבם.

יא  [י] הייתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו, או איסור עשה, או שהייתה שנייה--הרי זו חולצת, ולא מתייבמת:  ומפני מה צריכה חליצה, מפני שיש בה ליקוחין; הואיל וקידושין תופסין בהן, הרי הן זקוקות ליבם.

יב  ומן הדין היה שיתייבמו, שהייבום מצות עשה, וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, יבוא עשה וידחה את לא תעשה; אבל חכמים גזרו, שלא יתייבמו חייבי לאוין ולא שנייות--גזירה שמא יבוא עליה ביאה שנייה, והרי ביאתה אסורה ואין שם מצוה:  שאין מצות עשה, אלא ביאה ראשונה בלבד.

יג  לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה משום לאו, או משום עשה, ואין צריך לומר שנייה--הרי זה קנה קניין גמור, ומוציאה בגט; והיא וכל צרותיה מותרות לזר, שהרי נפטרו.  [יא] ויבמה שהיא אלמנה מן הנישואין, ובא עליה כוהן גדול--לא נפטרה צרתה, שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, והואיל ולא קנה מן התורה קניין גמור, לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ.

יד  [יב] הייתה היבמה ערווה על בעלה, כגון שעבר או טעה ולקח אחותו מאביו, ונפלה לפני אחיו--אין זו אשתו, שאין קידושין תופסין בה, ואינה לא בת ייבום, ולא בת חליצה; ואם הייתה לה צרה, חולצת או מתייבמת.  ואם הייתה זו שהיא ערווה על הבעל, מותרת ליבם, ורצה היבם לישא אותה, ולייבם צרתה--הרשות בידו.

טו  [יג] הייתה היבמה אסורה על בעלה משום לאו, או משום עשה, או שהייתה שנייה לבעל, ולא הייתה אסורה על היבם מצד מאלו הצדדים--הרי זו מותרת ליבם:  חוץ ממחזיר גרושתו משנישאת, ומת--שהיא חולצת, ולא מתייבמת.

טז  וכן יבמה שהיא ספק ערווה על היבם, או ספק ערווה על בעלה--הרי זו חולצת, ולא מתייבמת.  לפיכך מי שקידש אישה בספק קידושין, ואחר כך מת אחיו שהיה נושא אחותה, ונפלה לו זו לייבום שהיא ספק אחות אשתו--הרי זו חולצת, ולא מתייבמת; ומוציא את אשתו בגט מספק.  ושתיהן אסורות עליו--יבמתו, מפני שהיא ספק ערווה; וארוסתו, מפני שהיא ספק קרובת חלוצתו, שהיא כשנייה, כמו שביארנו.

יז  [יד] מי שמת אחיו והניח שתי נשים, האחת אסורה על יבמה משום ערווה, והשנייה אינה ערווה--כשם שהערווה פטורה מן החליצה ומן הייבום, כך צרתה פטורה; ולא נפלה לו זיקה על בית זה כלל, שנאמר "אשר לא יבנה את בית אחיו" (דברים כה,ט):  בית שיש לו ליקוחין באיזו מהן שירצה, הוא שיש לו עליו זיקה; ובית שמקצתו אינו יכול לבנותו, שהרי אין לו ליקוחין--אינו בונה אפילו מקצתו שהיה מותר.  ונמצאת צרת הערווה ערווה עליו, משום אשת אחיו--שהרי אין לו עליה זיקה.

יח  [טו] לפיכך ראובן שמת והניח שתי נשים, האחת ערווה על שמעון ושתיהן ראויות ללוי--אין לשמעון זיקה על בית זה, והרי שתיהן תחת זיקת לוי; ייבם לוי האחת מהן שהיא צרת ערווה של שמעון, והייתה לו אישה אחרת, ומת לוי, ונפלו שתיהן לפני שמעון--שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום משמעון:  האחת, מפני שהייתה צרת ערווה; והשנייה, מפני שהיא צרתה.  וכן הדין בצרת צרתה עד סוף העולם--שכל אישה שאין לו עליה זיקה, באיסור אשת אח עומדת לעולם.

יט  [טז] וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו, הואיל ואין לו עליה זיקה--שנאמר "כי יישבו אחים יחדיו" (דברים כה,ה), עד שיישבו שניהן בעולם.  ואם לא היה ביניהן ישיבה בעולם--הרי זו ערווה עליו לעולם, משום אשת אח; ופוטרת צרתה.

כ  [יז] כיצד:  ראובן שמת והניח אישה, נפלה לפני שמעון, ואחר שמת ראובן נולד לוי, בין שנולד קודם שייבם שמעון אשת ראובן בין שנולד אחר שייבמה--הרי אשת ראובן ערווה על לוי לעולם; לפיכך אם מת שמעון, ונפלה זו וצרתה לפני לוי--שתיהן פטורות מן החליצה, ומן הייבום.

כא  [יח] עשה שמעון מאמר ביבמתו אשת ראובן, ומת קודם שיכנוס אותה--הרי לוי חולץ לצרתה, ולא מייבם:  שאין המאמר קונה ביבמה קניין גמור, כמו שביארנו.

כב  [יט] אישה שזינת תחת בעלה ברצון ובעדים, ומת קודם שיגרשנה, ונפלה לפני יבם--הרי היא פטורה מן החליצה, ומן הייבום; וכן צרתה כאילו הייתה ערווה על היבם:  מפני שטומאה כתובה בה כעריות, שנאמר "והיא נטמאה" (במדבר ה,יג; במדבר ה,יד).  אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה מי המרים, או שאינה בת שתייה אלא בת גירושין--הרי זו חולצת, ולא מתייבמת; ואם הייתה לה צרה--הרי צרתה מותרת, וחולצת או מתייבמת.

כג  [כ] וכן שתי יבמות הבאות מבית אחד, שהייתה האחת מהן שנייה על היבם, או מחייבי לאוין, או מחייבי עשה, או איילונית--הרי צרתה מותרת, וחולצת או מתייבמת.

כד  אבל החולץ ליבמתו, והלכה אחות חלוצתו, או אימה, וכיוצא בהן ונישאת לאחיו, ולו אישה אחרת, ומת ונפלו שתיהן לפניו--כשם שקרובת חלוצתו אסורה עליו, כך צרתה אסורה; והרי שתיהן כשנייות לו, וחולצות ולא מתייבמות.  ומפני מה אסרו צרת קרובת חלוצתו, מפני שמתחלפת בצרת חלוצתו.

כה  [כא] שתי יבמות הבאות מבית אחד, שהאחת מהן ערווה על היבם, והרי הערווה איילונית--צרתה מותרת, וחולצת או מתייבמת:  הואיל והאיילונית אינה בת ייבום--הרי זו כמי שאינה, ונפלה זיקתו על צרתה בלבד.

כו  וכן אם גירש אחיו את הערווה או מיאנה בו קודם שימות, או שמתה בחיי בעלה, ואחר כך מת אחיו--הרי צרתה מותרת, וחולצת או מתייבמת:  ואין אומרין הואיל ונעשת צרה לערווה שעה אחת, תיאסר לעולם, שאין הצרה אסורה, עד שתהיה צרת ערווה בשעת נפילה לייבום.

כז  [כב] הייתה זו שהיא ערווה על היבם מקודשת לאחיו שמת בספק, או מגורשת ממנו בספק, או שהייתה קטנה הראויה למאן ולא מיאנה באחיו בחייו, אף על פי שמיאנה ביבם--צרתה חולצת, ולא מתייבמת.

כח  [כג] הלכה צרת הערווה, ונישאת לאחר, ואחר כך נמצאת הערווה איילונית--תצא הצרה מבעלה, ומיבמה; וצריכה גט מבעלה, וחליצה מיבמה--כדי להתירה לשוק.  [כד] ייבם היבם הצרה מפני שדימו שהערווה איילונית, ונמצאת הערווה שאינה איילונית--תצא מיבמה בגט, והוולד ממזר.

כט  [כה] שלושה אחין, שניים מהן נשואין שתי אחיות, ואחד נשוי נוכרית--מת הנשוי נוכרית, ואחר כך מת אחד מבעלי אחיות--הרי הנוכרית חולצת, ולא מתייבמת, מפני שהיא צרת אחות אשתו, בזיקת אחיו שמת אחרון.  ולא עוד אלא אפילו גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו, אחר שמת הנשוי נוכרית ומת המגרש--הרי הנוכרית חולצת, ולא מתייבמת:  הואיל ונעשת צרת אחות אשתו בזיקה שעה אחת--שאם תתייבם, שמא יבואו לייבם אותה ואפילו לא גירש זה שמת אחרון את אשתו.

ל  [כו] ומפני מה לא גזרו דבר זה בנישואין, שהרי צרת ערווה בנישואין, אם גירש את הערווה ומת--צרתה מותרת ליבם, כמו שביארנו:  מפני שאיסור צרת הערווה בנישואין, ידוע לכול, ואינן באין להתיר הצרה, אם לא גירש הערווה; ואיסור צרת ערווה בזיקה, אינו ידוע לכול, ובאין להתיר הצרה, ואפילו לא נתגרשה הערווה.

לא  [כז] שלושה אחין נשואין שלוש נשים נוכרייות, מת אחד מהן, ועשה השני מאמר ביבמתו, ומת קודם שיכנוס, ונפלו שתיהן לפני היבם--הרי אלו חולצות, ולא מתייבמות:  מפני שבעלת המאמר עליה זיקת שני יבמין, ונמצאת כאילו היא אשת שני מתים; ודרשו חכמים ואמרו "אשת המת" (דברים כה,ה), לא אשת שני מתים.  לפיכך כל אישה שעליה זיקת שני יבמין, חולצת ולא מתייבמת; וכן צרתה:  ואיסורן מדברי סופרים.

לב  [כח] ומפני מה לא יחלוץ לבעלת המאמר שעליה זיקת שני יבמין, וייבם צרתה--גזרה שלא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד, אחת חולצת ואחת מתייבמת; ולפיכך אסרו אף צרתה.

לג  [כט] עשה מאמר ביבמתו, ונתן גט למאמרו, ומת--חזרה להיתרה, שהמאמר שאסרה הרי ביטלו; ורצה חולץ לה, רצה מייבם.

לד  [ל] בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ומת כשהוא קטן, ונפלה פעם שנייה לפני אחיו הגדול--הרי זו חולצת, ולא מתייבמת:  שביאת בן תשע כמאמר מן הגדול, כמו שביארנו; ונמצא עליה, זיקת שני יבמין.

לה  [לא] מי שחצייה שפחה וחצייה בת חורין, שנתקדשה לראובן, ונשתחררה, וחזרה ונתקדשה לשמעון, ומתו שניהם--מתייבמת ללוי, ואינה אשת שני מתים:  אם קידושי ראובן קידושין, אין קידושי שמעון כלום; ואם קידושי שמעון קידושין, אין קידושי ראובן כלום.


משנה תורה - ספר נשים - הלכות ייבום וחליצה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


יש לך שאלה או הערה?