משנה תורה - ספר זרעים - הלכות כלאיים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


הלכות כלאיים פרק ב

א  זרע שנתערב בו זרע אחר--אם היה אחד מעשרים וארבעה, כגון סאה של חיטים שנתערבה בשלוש ועשרים סאה של שעורים--הרי זה אסור לזרוע את המעורב, עד שימעט החיטין או יוסיף על השעורים; ואם זרע, לוקה.  [ב] וכל שהוא כלאיים עם הזרע, מצטרף לאחד מעשרים וארבעה.

ב  כיצד:  שלוש ועשרים סאה של חיטים, שנתערב בה שני קבין שעורים, ושני קבין עדשים, ושני קבין פולים--הרי זה לא יזרע הכול, עד שימעט סאה של תערובת, ויבור מקצתה או יוסיף על החיטים:  שהשעורים והעדשים והפול, כולם כלאיים עם החיטים.

ג  במה דברים אמורים, בשנתערבו מיני תבואה זה בזה, או מיני קטנייות זה בזה, או שנתערבה תבואה בקטנייות, או קטנייות בתבואה.  אבל זירעוני גינה שנתערב אחד מהן בתבואה או בקטנייות, שיעורן אחד מעשרים וארבעה ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין:  אם נתערב בסאה של תבואה או קטנית--לא יזרע, עד שימעט או יוסיף על התבואה.

ד  כיצד:  חרדל שנתערב בתבואה, והרי החרדל זורעין ממנו קב בכל בית סאה--אם נתערב ממנו אחד מעשרים וארבעה מן הקב בסאה של תבואה או של קטנייות, חייב למעט; וכן אם היה מין זה מזירעוני גינה זורעין ממנו סאתיים בכל בית סאה--אם נתערב ממנו חצי קב בכל סאה של תבואה או של קטנית, ימעט.  [ה] לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן--אם היה שלושת רבעים בכל סאה, הרי זה ימעט; ואם לאו, אינו צריך למעט:  לפי שבית סאה זורעין בו שלוש סאים זרע פשתן.  ועל דרך זו, משערים בכל הזרעים האחרים.

ה  [ו] במה דברים אמורים, בשלא נתכוון לערב, ובשלא נתכוון לזרוע השני מינין שנתערבו.  אבל אם נתכוון לערב זרע בזרע אחר, או לזרוע השני מינין--אפילו הייתה חיטה אחת בתוך כרי של שעורים, אסורה לזורעה.  וכן כל כיוצא בזה.

ו  [ז] הזורע שדהו מין מן המינין, וכשצמח ראה בו כלאיים--אם היה המין האחר אחד מעשרים וארבעה בשדה--הרי זה ילקט, עד שימעטנו, מפני מראית העין, שמא יאמרו כלאיים זרע בכוונה:  בין שהיה המין האחר שצמח תבואה וקטנית בתבואה וקטנית, או זירעוני גינה בתבואה וקטנית ובזירעוני גינה.  ואם היה הצומח פחות מכאן, אינו צריך למעטו.

ז  [ח] במה דברים אמורים, בזמן שיש מקום לחשד; אבל בזמן שהדברים מראין שאין זה מדעתו של בעל השדה, אלא מאליהן עלו--אין מחייבין אותו למעט.  [ט] כיצד:  כגון תבואה שעלו בה ספיחי איסטיס, ותלתן שזרעה למאכל אדם שעלו בה מיני עשבים--שזה מפסיד הוא.  וכן כל כיוצא בזה.  [י] ובמה ייוודע שהתלתן זרועה למאכל אדם--בשהייתה זרועה ערוגות ערוגות, ועשה לה גבול סביב.

ח  וכן מקום הגרנות שעלו בו מינין הרבה, אין מחייבין אותו לעקור--שהרי הדבר ידוע, שאינו רוצה שיצמח צמח במקום הגרנות; ואם הסיר מקצתן--אומרין לו עקור הכול חוץ ממין אחד, שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בקיום השאר.

ט  [יא] אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה, וכיוצא בה.  הטומן אגודת לפת וצנון וכיוצא בהן תחת האילן, אפילו תחת הגפן--אם היו מקצת העלין מגולין, אינו חושש:  שהרי אינו רוצה בהשרשתן.  ואם אינן אגודה, או שלא היו העלין מגולין--חושש משום כלאיים.

י  [יב] שדה שהייתה זרועה, וקצר הזרע, ונשארו העיקרין בארץ--אף על פי שאינן מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים--לא יהיה זורע באותה שדה מין אחר, עד שיעקור העיקרין.

יא  [יג] הייתה שדהו זרועה חיטים, ונמלך לזורעה שעורים קודם שיצמחו החיטים--ימתין לה עד שייפסדו החיטים ויתליעו בארץ, כמו שלושה ימים אם הייתה שדהו רווה; ואחר כך יהפוך אותן במחרשה, ויזרע המין האחר.  ואינו צריך להפוך את כולה, עד שלא תישאר חיטה שלא נעקרה--אלא חורש את השדה, כדרך שחורשין אותה קודם המטר כדי שתרווה.

יב  [יד] צמחו החיטים, ואחר כך נמלך לזורעה שעורים--יהפוך ואחר כך יזרע; ואם הוריד בהמתו לתוכה, וקירסמה את הצומח--הרי זה מותר לזרוע שם מין אחר.

יג  [טו] באחד באדר, משמעין על הכלאיים; וכל אדם יוצא לגינתו ולשדהו, ומנקין אותן מן הכלאיים.  ובחמישה עשר בו, יוצאים שלוחי בית דין, ומסבבים לבדוק.  [טז] בראשונה היו עוקרין ומשליכין, והיו בעלי בתים שמחים שמנקין להן שדותיהן.  התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה שמצאו בה כלאיים--והוא שימצאו בה מין, אחד מעשרים וארבעה; אבל פחות מכאן, לא ייגעו בה.

יד  [יז] וחוזרין שלוחי בית דין בחולו של מועד הפסח, לראות האפיל שיצא.  וכלאיים שהנצו, אין ממתינים להן אלא יוצאין עליהן מיד; ומפקירין את כל השדה, אם יש בה אחד מעשרים וארבעה.


משנה תורה - ספר זרעים - הלכות כלאיים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


יש לך שאלה או הערה?