משנה תורה - ספר זרעים - הלכות מתנות עניים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


הלכות מתנות עניים פרק ט

א  כל עיר שיש בה ישראל--חייבין להעמיד גבאי צדקה, אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזרין על העם מערב שבת לערב שבת, ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן, ודבר הקצוב עליו; והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת, ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעת ימים.  וזו היא הנקראת קופה של צדקה.

ב  וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר פת ומיני מאכל ופירות, או מעות ממי שהוא מתנדב לפי שעה; ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים, ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו.  וזה הוא הנקרא תמחוי.

ג  מעולם לא ראינו ולא שמענו, בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה; אבל התמחוי, יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו.  והמנהג הפשוט היום, שיהיו גבאי הקופה מחזרין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת.

ד  בתענייות, מחלקים מזונות לעניים; וכל תענית שאכלו העם ולנו, ולא חילקו צדקה לעניים--הרי אלו כשופכי דמים, ועליהם נאמר בקבלה "צדק ילין בה--ועתה מרצחים" (ישעיהו א,כא).  במה דברים אמורים, בשלא חילקו הפת והפירות שאוכלים בה הפת כגון תמרים או ענבים; אבל אם איחרו המעות או החיטים, אינן כשופכי דמים.

ה  הקופה אינה נגבית אלא בשניים, שאין עושים שררה על הציבור בממון בפחות משניים; ומותר להאמין אחד על המעות של קופה.  ואינה נתחלקת אלא בשלושה, מפני שהוא כדיני ממונות שנותן לכל אחד די מחסורו לשבת.  והתמחוי נגבה בשלושה, שאינו דבר קצוב; ומתחלק בשלושה.  [ו] התמחוי נגבה בכל יום, והקופה מערב שבת לערב שבת; והתמחוי לעניי עולם, והקופה לעניי אותה העיר בלבד.

ו  [ז] רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה, ולשנותן לכל מה שירצו מצורכי ציבור, ואף על פי שלא התנו כן בשעה שגבו; ואם היה במדינה חכם גדול שהכול גובין על דעתו, והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה--הרי זה רשאי לשנותן לכל מה שייראה לו מצורכי ציבור.

ז  [ח] גבאי צדקה, אינן רשאין לפרוש זה מזה בשוק, אלא כדי שיהיה זה פורש לשער וזה פורש לחנות, וגובין.  [ט] מצא הגבאי מעות בשוק--לא ייתנם לתוך כיסו, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה; ולכשיגיע לביתו, ייטלם.  [י] היה הגבאי נושה בחברו מנה, ופרעו בשוק--לא ייתנם לתוך כיסו, אלא ייתנם לתוך ארנקי של צדקה; ולכשיגיע לביתו, ייטלם.  ולא ימנה מעות הקופה שניים שניים אלא אחד אחד, מפני החשד--שנאמר "והייתם נקיים מה', ומישראל" (במדבר לב,כב).

ח  [יא] גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק--מצרפין המעות דינרין לאחרים, ואין מצרפין לעצמן; גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק--מוכרים לאחרים, ואין מוכרים לעצמם.  ואין מחשבים בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברין--שנאמר "אך לא ייחשב איתם, הכסף הניתן על ידם:  כי באמונה, הם עושים" (מלכים ב כב,ז).

ט  [יב] מי שישב במדינה שלושים יום, כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה; ישב שם שלושה חודשים, כופין אותו ליתן התמחוי; ישב שם שישה חודשים, כופין אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר; ישב שם תשעה חודשים, כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברין בה את העניים ועושין להם כל צורכי קבורה.

י  [יג] מי שיש לו מזון שתי סעודות, אסור לו ליטול מן התמחוי; היו לו מזון ארבע עשרה סעודות, לא ייטול מן הקופה.  היו לו מאתיים זוז, אף על פי שאינו נושא ונותן בהם, או שהיו לו חמישים זוז, והוא נושא ונותן בהם--הרי זה לא ייטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני; היו לו מאתיים חסר דינר--אפילו אלף נותנין לו כאחד, הרי זה מותר ליקח.  היו בידו מעות, והרי הן עליו חוב, או שהיו ממושכנים לכתובת אשתו--הרי זה מותר ליקח.

יא  [יד] עני שצרך ויש לו חצר וכלי בית, אפילו היו כלי כסף וכלי זהב--אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, אלא מותר ליקח; ומצוה ליתן לו.  במה דברים אמורים, בכלי אכילה ושתייה ומצעות ומלבוש וכיוצא בהן; אבל אם היו כלי כסף או כלי זהב כגון מגרדה או עלי וכיוצא בהן, מוכרן ולוקח פחות מהן.  במה דברים אמורים, קודם שיגיע לגבות מן העם; אבל אחר שגבה הצדקה--מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם, ואחר כך ייטול.

יב  [טו] בעל הבית שהיה מהלך מעיר לעיר, ותמו לו המעות בדרך, ואין לו מה יאכל עתה--הרי זה מותר ליקח לקט שכחה ופיאה ומעשר עני, וליהנות מן הצדקה; ולכשיגיע לביתו, אינו חייב לשלם--שהרי עני היה באותה שעה:  הא למה זה דומה--לעני שהעשיר, שאינו חייב לשלם.

יג  [טז] מי שהיו לו בתים ושדות וכרמים, ואם מכרן עתה בימי הגשמים מוכר בזול, ואם הניחן עד ימות החמה מוכרן בשווייהן--אין מחייבין אותו למכור, אלא מאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהן; ולא ידחוק עצמו, וימכור שלא בזמן מכירה.

יד  [יז] היו שאר האדם מוכרין ביוקר, והוא אינו מוצא מי שייקח ממנו אלא בזול מפני שהוא דחוק וטרוד--אין מחייבין אותו למכור; אלא אוכל מעשר עני והולך עד שימכור בשווה, ויידעו הכול שאינו דחוק למכור.

טו  [יח] עני שגבו לו כדי להשלים מחסורו, והותירו על מה שהוא צריך--הרי המותר שלו; ומותר עניים, לעניים.  מותר שבויים, לשבויים; ומותר שבוי, לאותו שבוי.  מותר מתים, למתים; מותר המת, ליורשיו.

טז  [יט] עני שנתן פרוסה לתמחוי, או פרוטה לקופה--מקבלים ממנו; ואם לא נתן, אין מחייבין אותו ליתן.  נתנו לו בגדים חדשים, והחזיר להן את השחקין--מקבלין ממנו; ואם לא נתן, אין מחייבין אותו ליתן.


משנה תורה - ספר זרעים - הלכות מתנות עניים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


יש לך שאלה או הערה?