משנה תורה - ספר זרעים - הלכות מעשר - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


הלכות מעשר פרק א

א  אחר שמפרישין תרומה גדולה, מפריש אחד מעשרה מן הנשאר; וזה הוא הנקרא מעשר ראשון, ובו נאמר "כי את מעשר בני ישראל, אשר ירימו לה' . . ." (במדבר יח,כד).  והמעשר הזה ללויים, זכרים ונקבות--שנאמר "ולבני לוי, הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה" (במדבר יח,כא).

ב  מעשר ראשון מותר באכילה לישראל, ומותר לאוכלו בטומאה--שאין בו קדושה כלל; וכל מקום שנאמר במעשר קודש או פדייה, אינו אלא מעשר שני.

ג  ומניין שמעשר ראשון חולין:  שנאמר "ונחשב לכם, תרומתכם--כדגן, מן הגורן, וכמלאה, מן היקב" (במדבר יח,כז)--מה גורן ויקב חולין לכל דבר, אף מעשר ראשון שניטלה תרומתו חולין לכל דבר.  לפיכך בת לוי שנשבת, או שנבעלה בעילת זנות--נותנין לה המעשר, ואוכלת; אבל מי ששמעה שמת בעלה, או העיד לה עד אחד, ונישאת, ואחר כך בא בעלה--קנסו אותה חכמים, שתהיה אסורה במעשר.

ד  [ג] לויים וכוהנים מפרישין מעשר ראשון, כדי להפריש ממנו תרומת מעשר; וכך הכוהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות לעצמן.  ולפי שהכוהנים נוטלין מן הכול, יכול יאכלו פירותיהן בטבלן--תלמוד לומר "כן תרימו גם אתם" (במדבר יח,כח):  מפי השמועה למדו--"אתם", אלו הלויים; "גם אתם", לרבות הכוהנים.

ה  [ד] אין מוציאין המעשר מיד הכוהנים, שנאמר "כי תקחו מאת בני ישראל" (במדבר יח,כו); וכן כל מתנות כהונה, אין מוציאין אותן מכוהן לכוהן.  ועזרא קנס את הלויים בזמנו, שלא ייתנו להן מעשר ראשון אלא יינתן לכוהנים--לפי שלא עלו עימו לירושלים.

ו  [ה] האוכל פירותיו טבלים, וכן לוי שאכל המעשר בטבלו--אף על פי שהן חייבין מיתה לשמיים, אינן משלמין המתנות לבעליהן:  שנאמר "אשר ירימו לה'" (במדבר יח,כד), אין לך בהן כלום עד שירימו אותן.  ובחוצה לארץ מותר לאדם להיות אוכל והולך תחילה, ואחר כך מפריש תרומה ומעשרות.

ז  [ו] מעשרין ממקום על מקום אחר, ואינו צריך לעשר מן המוקף.  אבל אין מעשרין ממין על שאינו מינו, ולא מן החייב על הפטור, ולא מן הפטור על החייב; ואם עישר, אינו מעשר.

ח  [ז] כל שאמרנו בתרומה, אין תורמין מזה על זה--כך במעשר, אין מעשרין מזה על זה; וכל שאמרנו בתרומה, אם תרם תרומתו תרומה--כך במעשר, אם הפריש מעשרותיו מעשרות; וכל שהוא פטור מן התרומה, פטור מן המעשר.  וכל התורם, מעשר; וכל שאמרנו בהן, לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה--כך אם עישרו מעשרותיהן מעשרות; וכל שאין תרומתו תרומה, כך אין מעשרותיו מעשרות.

ט  [ח] האומר לחברו, הריני מעשר על ידיך--אינו צריך לעמוד עימו, עד שיראה אם יעשר או לא יעשר; ואם אמר הוא לחברו, עשר על ידיי--צריך לעמוד עימו.

י  [ט] החרובין--אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם, לפי שאינן מאכל רוב אדם.  והשקדים המרים, בין בקוטנן בין בגודלן--פטורין, מפני שאינן אוכל.

יא  [י] אילן שנטעו בתוך הבית--פטור מן המעשרות, שנאמר "עשר תעשר, את כל תבואת זרעך, היוצא השדה" (דברים יד,כב).  וייראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם--שהרי תאנה העומדת בחצר, חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת.

יב  [יא] בצלים שהשרישו זה בצד זה, אפילו השרישו בקרקע עלייה--פטורין מן המעשרות; נפלה עליהן מפולת, והרי הן מגולין--הרי אלו כנטועין בשדה, וחייבין במעשרות.

יג  [יב] המשמר שדהו מפני ענביו, ובא אחר ואסף את התאנים הנשארות באותה שדה, או שהיה משמר שדהו מפני המקשאות והמדלעות, ובא אחר ואסף את הענבים הנשארים שם המפוזרים בשדה--בזמן שבעל השדה מקפיד עליהן--אסורין משום גזל, ולפיכך חייבין במעשרות ובתרומה; אין בעל הבית מקפיד עליהן--מותרין משום גזל, ופטורין מן המעשר.

יד  [יג] אין מעשרין אלא מן המובחר, שנאמר "בהרימכם את חלבו, ממנו, ונחשב ללויים, כתבואת גורן וכתבואת יקב" (במדבר יח,ל)--כשם שמעשר שמפרישים הלויים מן החלב שבו, כך מעשר שמפרישים ישראל מן הגורן ומן היקב מן החלב.

טו  [יד] אין מעשרין באומד, אלא במידה או במשקל או במניין; וכל המדקדק בשיעור, משובח.  והמרבה במעשרות--מעשרותיו מקולקלין, שהרי הטבל מעורב בהן; ופירותיו מתוקנין.

טז  [טו] המפריש מקצת מעשר--אינו מעשר, אלא כמי שחלק את הערימה; אבל צריך להפריש מזה החלק שהוציא, מעשר שלו.  כיצד:  היו לו מאה סאה, הפריש מהם חמישה לשם מעשר--אינו מעשר; ואינו יכול להפריש על החמש סאין מעשר ממקום אחר, אלא מפריש מהן חצי סאה שהיא המעשר שלהן.

יז  [טז] המפריש מעשר זה, מברך תחילה כדרך שמברכין על כל המצוות; וכן מברך על מעשר שני, ועל מעשר עני, ועל מעשר מן המעשר:  מברך על כל אחד בפני עצמו; ואם הפריש הכול זה אחר זה מיד, ולא סח ביניהן--כוללן ברכה אחת ומברך, להפריש תרומות ומעשרות.


משנה תורה - ספר זרעים - הלכות מעשר - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


יש לך שאלה או הערה?