משנה תורה - ספר עבודה - הלכות ביאת המקדש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט


הלכות ביאת המקדש פרק ב

א  אין כוהן גדול נכנס לקודש הקודשים, אלא מיום הכיפורים ליום הכיפורים; וכוהן הדיוט נכנס בכל יום לקודש לעבודה.  [ב] והוזהרו כל הכוהנים והוא שלא ייכנסו לקודש או לקודש הקודשים, שלא בשעת עבודה--שנאמר "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (ויקרא טז,ב), זה קודש הקודשים; "מבית לפרוכת" (שם), להזהיר על כל הבית.

ב  [ג] כוהן שנכנס לקודש הקודשים בשאר ימות השנה, בין כוהן הדיוט בין כוהן גדול, או כוהן גדול שנכנס לו ביום הכיפורים שלא בשעת העבודה--חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ולא ימות" (ויקרא טז,ב).  וכמה פעמים הוא נכנס לשם ביום הכיפורים, ארבע כמו שיתבאר במקומו; ואם נכנס חמישית, חייב מיתה בידי שמיים.

ג  [ד] והנכנס לקודש, חוץ לקודש הקודשים, שלא לעבודה או להשתחוויה, בין הדיוט בין גדול--לוקה; ואינו חייב מיתה, שנאמר "אל פני הכפורת . . . ולא ימות" (ויקרא טז,ב)--על קודש הקודשים במיתה, ועל שאר הבית בלאו ולוקה.

ד  [ה] כוהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד--חייב מיתה, בין כוהן גדול בין כוהן הדיוט:  שנאמר "ומפתח אוהל מועד לא תצאו, פן תמותו" (ויקרא י,ז)--כלומר לא תניחו עבודה ותצאו מבוהלים, מפני גזירה זו.  וכן זה שנאמר בכוהן גדול "ומן המקדש, לא ייצא" (ויקרא כא,יב)--אינו אלא בשעת העבודה בלבד, שלא יניח עבודתו וייצא.

ה  [ו] אם כן, מפני מה נשנית אזהרה זו בכוהן גדול:  שכוהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו, ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו--אף על פי שאינו יוצא מן המקדש, אינו עובד מפני שהוא אונן; ואם עבד, והוא אונן של תורה--חילל עבודתו, בין בקרבן יחיד בין בקרבן ציבור.

ו  אבל כוהן גדול עובד כשהוא אונן, שנאמר "ומן המקדש, לא ייצא, ולא יחלל" (ויקרא כא,יב)--כלומר יישב ויעבוד עבודה שהיה עוסק בה, ואינה מתחללת.

ז  ומניין שעבודת האונן פסולה, מקל וחומר:  אם בעל מום שאוכל בקודשים, אם עבד--חילל; אונן שהוא אסור לאכול בקודשים, שנאמר "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו,יד)--דין הוא שיחלל.  [ח] ואף על פי שכוהן גדול עובד אונן, אסור לאכול בקודשים--שנאמר "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'" (ויקרא י,יט).  וכן אינו חולק, לאכול לערב.

ח  אונן שעבד, אינו לוקה; ומותר ליגע בקודשים, אף על פי שלא טבל:  שלא עשו מעלה, אלא באכילה; אבל בנגיעה, הרי הוא טהור כמו שיתבאר במקומו.

ט  איזה הוא אונן:  זה שמת לו מת מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן--ביום המיתה בלבד, הוא שנקרא אונן דין תורה; ולילה, הוא אונן מדברי סופרים.  [י] ומת ששהה ימים, ואחר כך נקבר--כל אותם הימים שאחר יום המיתה, הוא אונן מדבריהם; וכן יום הקבורה.  ואינו תופס לילו.

י  לפיכך מי שמת לו מת, וקברו לאחר יום המיתה--כל יום הקבורה, אינו מקריב ואינו אוכל בקודשים מדבריהם; וטובל, ואוכל לערב.  ויום שמועה קרובה, ויום ליקוט עצמות--הרי הוא כיום קבורה, שאינו תופס לילו, ואפילו מדבריהם; לפיכך טובל, ואוכל בקודשים לערב.

יא  אבל יום המיתה--כשם שאסור לאכול בו קודשים מן התורה, כך אסור לאכול בלילו מדבריהם:  חוץ מן הפסח בלבד, שהוא אוכל לערב כמו שיתבאר במקומו.

יב  [יא] האביל אינו משלח קרבנותיו, כל שבעה--אפילו יין או עצים או לבונה; וכן המצורע אינו משלח קרבנותיו--כל זמן שאינו ראוי לביאה אל המחנה, אינו ראוי להקרבה.  אבל המנודה יש בו ספק, אם משלח או אינו משלח; לפיכך אם הקריבו עליו, נרצה.

יג  [יב] טמא שרץ וכיוצא בו, והערל--משלחין את קרבנותיהם, ומקריבין עליהן:  חוץ מפסח, שאין שוחטין אותו על טמא שרץ; ואין שוחטין על הערל פסח, כמו שיתבאר.  אבל טמא מת--אין מקריבין עליו קרבן כלל, עד שיטהר.


משנה תורה - ספר עבודה - הלכות ביאת המקדש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט


יש לך שאלה או הערה?