משנה תורה - ספר עבודה - הלכות ביאת המקדש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט


הלכות ביאת המקדש פרק ט

א  זר שעבד במקדש--עבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמיים:  שנאמר "והזר הקרב, יומת" (במדבר יח,ז)--מפי השמועה למדו שאין חיוב זה, אלא לקרב לעבודה.  והיכן הזהיר עליו, "וזר, לא יקרב אליכם" (במדבר יח,ד).

ב  איזה הוא זר:  כל שאינו מזרע אהרון הזכרים--שנאמר "וערכו, בני אהרון" (ויקרא א,ח), "בני אהרון" ולא בנות אהרון.

ג  [ב] אף על פי שהזרים מוזהרין שלא יתעסקו בעבודה מעבודות הקרבנות--אינן חייבין מיתה אלא על עבודה תמה, לא על עבודה שיש אחריה עבודה; ואין הזר חייב מיתה אלא על ארבע עבודות בלבד--על הזריקה, ועל ההקטרה, ועל ניסוך המים בחג, ועל ניסוך היין תמיד.

ד  [ג] כיצד על הזריקה:  בין שזרק בפנים, בין שזרק בחוץ, בין שהזה הזיה אחת מכל הזיות הדם, בין שהזה הזיה אחת מכל הזיות קרבנות מצורע--הרי זה חייב מיתה.

ה  [ד] כיצד על ההקטרה:  הקטיר אברים או קומץ או לבונה על המזבח, אפילו היפך באברים שלא נתאכלו וקירב שריפתן--חייב מיתה:  והוא, שיקטיר כזית.  וכן אם הקטיר קטורת על מזבח הזהב--משיקטיר כזית, חייב; אבל המקטיר קטורת של יום הכיפורים בקודש הקודשים--אינו חייב מיתה עליה עד שיקטיר מלוא חופניו, השיעור המפורש בתורה.  [ה] והמסדר שני גזרי עצים על המערכה--הרי הוא כמקטיר אברים, וחייב מיתה:  שהעצים קרבן הן.

ו  אבל היוצק, והבולל, והפותת, והמולח, והמניף, והמגיש, והמסדר את לחם הפנים או את הבזיכין על השולחן, והמטיב את הנרות, והמצית אש במזבח, והקומץ, והמקבל דמים--אף על פי שפסל, והרי הוא מוזהר על כל אלו, ולוקה--אינו חייב מיתה:  מפני שכל אחת מהן עבודה שיש אחריה עבודה, ואינה גמר עבודה.

ז  [ו] שחיטת הקודשים--כשרה בזרים, אפילו קודשי קודשים, בין קודשי יחיד, בין קודשי ציבור:  שנאמר "ושחט את בן הבקר, לפני ה'; והקריבו בני אהרון . . ." (ויקרא א,ה), מקבלה ואילך מצות כהונה.  וכן ההפשט, והניתוח, והולכת עצים למזבח--כשרה בזרים:  שנאמר באברים "והקריב הכוהן את הכול . . . המזבחה" (ויקרא א,יג), זו הולכת אברים לכבש--הולכת אברים היא שצריכה כהונה, אבל הולכת עצים אינה צריכה כהונה.

ח  [ז] וכן הדלקת הנרות, כשרה בזרים; לפיכך אם הטיב הכוהן הנרות, והוציאן לחוץ--מותר לזר להדליקן.

ט  [ח] הרמת הדשן צריכה כוהן, שנאמר "ולבש הכוהן מידו בד . . ." (ויקרא ו,ג).  ואם הרים ישראל, לוקה, ואינו חייב מיתה, אף על פי שאין אחריה עבודה--שנאמר "עבודת מתנה . . ." (במדבר יח,ז), עבודת מתנה הוא שתהיה בכוהן לבדו, ואם קרב לה הזר, חייב מיתה; אבל עבודת סילוק, אין חייבין עליה מיתה.  וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה, אינו חייב מיתה.  [ט] סידר את המערכה--פורקה, וחוזר הכוהן וסודרה:  מפני שסידורה פסול.

י  הטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידיים ורגליים, ששימשו במקדש--אינן חייבין, אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה; ועל שאר העבודות, באזהרה.

יא  כוהן טבול יום, ומחוסר כיפורים, שנטמא, והרי הוא מחוסר בגדים, ושלא רחוץ ידיים ורגליים, ועבד--חייב על כל אחת ואחת; ואם היה זר, אינו לוקה אלא אחת משום זרות.

יב  זר ששימש בשבת--חייב משום שבת, ומשום זרות; וכן בעל מום ששימש בטומאה--חייב משום טומאה, ומשום בעל מום.

יג  כל כוהן שעבד עבודה זרה, בין במזיד בין בשוגג--אף על פי שחזר בתשובה גמורה--הרי זה לא ישמש במקדש לעולם, שנאמר "לא ייגשו אליי, לכהן לי" (יחזקאל מד,יג).  אחד העובד אותה בשירות, כגון שנעשה כומר לעבודה זרה, או המשתחווה לה, או המודה בה וקיבלה עליו באלוה--הרי זה פסול לעולם.

יד  עבר והקריב--אין קרבנו ריח ניחוח, אף על פי שהיה שוגג בעת ששירת או שהשתחווה או שהודה.  אבל השוחט לעבודה זרה בשוגג--אם עבר והקריב, קרבנו ריח ניחוח ונתקבל:  שהרי לא שירת, ולא נעשה כומר, אלא שחט בלבד, והוא שוגג.  ואף על פי כן, לכתחילה לא יעבוד.

טו  [יד] מי שעבר, ועשה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנות לה'--אינו כבית עבודה זרה; ואף על פי כן, כל כוהן ששימש בבית כזה--לא ישמש במקדש לעולם.  וכן כלים שנשתמשו בהן שם--לא ישתמשו בהן במקדש לעולם, אלא ייגנזו.  וייראה לי שאם עבד כוהן ששימש שם, במקדש--לא פסל.

טז  [טו] נמצאו כל הפסולין לעבודה, שמונה עשר; ואלו הן:  (א) העובד עבודה זרה; (ב) הזר; (ג) בעל מום; (ד) הערל; (ה) הטמא; (ו) טבול יום; (ז) מחוסר כיפורים; (ח) האונן; (ט) השיכור; (י) מחוסר בגדים; (יא) יתר בגדים; (יב) פרום בגדים; (יג) פרוע ראש; (יד) שלא רחץ ידיים ורגליים; (טו) היושב; (טז) מי שיש בין רגלו ובין הארץ דבר חוצץ; (יז) מי שיש בין ידו ובין הכלי דבר חוצץ; (יח) מי שעבד בשמאלו.  כל אלו פסולין לעבודה; ואם עבדו, חיללו:  חוץ מפרוע ראש, וקרוע בגדים, והשוחט לעבודה זרה בשוגג--שאם עבדו, עבודתן כשרה.


משנה תורה - ספר עבודה - הלכות ביאת המקדש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט


יש לך שאלה או הערה?