משנה תורה - ספר עבודה - הלכות ביאת המקדש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט


הלכות ביאת המקדש פרק ג

א  מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש, שנאמר "וישלחו מן המחנה, כל צרוע וכל זב; וכול, טמא לנפש" (במדבר ה,ב).  [ב] זה המחנה האמור כאן--הוא מחנה שכינה, שהוא מפתח עזרת ישראל ולפנים.

ב  שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת, שלושתן במקום אחד:  תלמוד לומר במצורע "בדד יישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג,מו)--זה מחנה ישראל, שהוא מפתח ירושלים ולפנים; מה מצורע שטומאתו חמורה, חמור שילוחו משילוח חברו--אף כל שטומאתו חמורה, חמור שילוחו משילוח חברו.

ג  לפיכך משלחין את המצורע חוץ לשלוש מחנות, שהוא חוץ לירושלים, מפני שהוא מטמא בביאה, מה שאין הזב מטמא.  [ג] ומשלחין זבין וזבות נידות ויולדות חוץ לשתי מחנות, שהוא חוץ להר הבית, מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפילו מתחת האבן, מה שאין המת מטמא.

ד  טמא מת, אפילו המת עצמו--מותר להיכנס להר הבית:  שנאמר "וייקח משה את עצמות יוסף, עימו" (שמות יג,יט), עימו במחנה לוייה.

ה  החיל--משלחין ממנו גויים, וטמאי מת, ובועלי נידות; אבל טבול יום נכנס לשם, שכבר טבל.  [ו] עזרת נשים, משלחין ממנה טבול יום; אבל לא מחוסר כיפורים, שמחוסר כיפורים העריב שמשו.  ואיסור טבול יום במחנה לוייה, מדברי סופרים.

ו  [ז] מעזרת ישראל ולפנים--אפילו מחוסר כיפורים לא ייכנס לשם, שעדיין לא טהר טהרה גמורה:  שנאמר "וכיפר עליה הכוהן, וטהרה" (ויקרא יב,ח), מכלל שעדיין לא גמרה טהרתה.

ז  [ח] הטמא המשולח מהר הבית--אם נכנס, עובר בלא תעשה ולוקה:  שנאמר "ויצא אל מחוץ למחנה" (דברים כג,יא), זה מחנה שכינה; ו"לא יבוא אל תוך המחנה" (שם), זה מחנה לוייה.

ח  וכן מצורע שנכנס לירושלים, לוקה; אבל אם נכנס לשאר הערים המוקפות חומה--אף על פי שאינו רשאי, לפי שנאמר "בדד יישב" (ויקרא יג,מו)--אינו לוקה.  [ט] נכנס המצורע להר הבית, לוקה שמונים; אבל טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת נשים, או מחוסר כיפורים שנכנס לעזרת ישראל--אף על פי שאינו לוקה, מכין אותו מכת מרדות.

ט  [י] וכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה--כך אם נכנסו, עוברים בלא תעשה:  שנאמר "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה,ג), זה מחנה שכינה.  [יא] ומניין שאינו עובר אלא אם נכנס, אבל אם נגע בעזרה מאחוריה פטור--תלמוד לומר ביולדת "ואל המקדש לא תבוא" (ויקרא יב,ד).

י  [יב] טמא שנכנס למקדש--במזיד ענוש כרת, שנאמר "ואם לא יכבס, ובשרו לא ירחץ--ונשא, עוונו" (ויקרא יז,טז); בשוגג מביא קרבן עולה ויורד, שנאמר "או נפש, אשר תיגע בכל דבר טמא" (ויקרא ה,ב).  ואין חייבין כרת או קרבן אלא מעזרת ישראל ולפנים, או על תוספת העזרה שנתקדשה קידוש גמור כמו שביארנו.

יא  [יג] ואיזה הוא הטמא שחייב כרת על המקדש--כל שנטמא בטמאות מן המת שהנזיר מגלח עליהם, שכבר נתפרש בנזירות, או שייגע באדם או בכלים שנטמאו באותן הטמאות שהנזיר מגלח עליהם, שהרי הוא שני לראשון שנגע במת, או שנטמא בשאר אבות הטמאות של תורה, שיתפרשו במקומן.  [יד] כללו של דבר:  כל הטעון ביאת מים מן התורה, חייב כרת על ביאת המקדש--ואפילו אחר שטבל, עד שיעריב שמשו; אבל המיטמא בטמאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן--אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה, הרי זה פטור על ביאת המקדש.

יב  [טו] וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת, או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעים במת--אף על פי שהוא טמא ראשון לעניין תרומה, ולטמא בשר הקודשים--הרי זה פטור על ביאת המקדש:  שדברים אלו, הלכה מפי הקבלה.  ואף על פי שהוא פטור, מכין אותו מכת מרדות.

יג  [טז] המכניס שרץ וכיוצא בו למקדש, או שהכניס אדם טמא למקדש--הרי זה חייב כרת, שהרי טימא מקדש ה'.  אבל הזורק כלים טמאים למקדש, אפילו היו כלים שנגעו במת--פטור מן הכרת, אבל חייב מלקות:  שנאמר "ואם לא יכבס . . ." (ויקרא יז,טז)--מפי השמועה למדו על רחיצת גופו, ענוש כרת; על כיבוס בגדיו, לוקה ארבעים.

יד  [יז] ייראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב טומאה, כגון בגדים שנגע בהן זה הטמא למת, שהן אב טומאה כמו שיתבאר.  אבל בגד שהוא ראשון--אם הכניסו למקדש, אינו לוקה עליו; אבל מכין אותו מכת מרדות.

טו  [יח] וכן טמא שהכניס ידיו למקדש, מכין אותו מכת מרדות; וכן כל הטמא באב מאבות הטמאות של דבריהם, או שאכל אוכלין טמאים, ושתה משקין טמאים, ונכנס למקדש במזיד קודם שיטבול--מכין אותו מכת מרדות.

טז  [יט] טמא שנכנס למקדש דרך גגות--פטור, שנאמר "ואל המקדש לא תבוא" (ויקרא יב,ד):  דרך ביאה, חייבה תורה.  ואף על פי שהוא פטור, מכין אותו מכת מרדות; אפילו נכנס במגדל הפורח באוויר, מכין אותו מכת מרדות, בין שנכנס במגדל דרך גגות, בין שנכנס בו דרך פתחים.

יז  [כ] כל מקום שחייבים על זדונו כרת, ועל שגגתו קרבן--אם נמצאת שם טומאה בשבת, מוציאין אותה; ושאר המקומות, כופין עליו כלי עד אחר השבת.  וכשהן מוציאין, אין מוציאין אותו אלא בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה--שלא לרבות את הטומאה.

יח  [כא] אחד טמא שנכנס למקדש טהור, או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה, כגון שהיה מת תחת אוהל במקדש, ונכנס הוא תחת האוהל--הרי זה חייב כרת, שהרי ביאתו וטומאתו באין כאחת.

יט  נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס, אפילו טימא עצמו שם במזיד--ימהר וייבהל וייצא בדרך קצרה.  [כב] ואסור לו לשהות, או להשתחוות, או לצאת בדרך ארוכה.  ואם שהה, או שיצא בארוכה, אף על פי שלא שהה, או שהחזיר פניו להיכל והשתחווה, אף על פי שלא שהה--חייב כרת; ואם היה שוגג, מביא קרבן.

כ  [כג] לא החזיר פניו, אלא השתחווה דרך יציאתו כלפי חוץ--פטור, אלא אם כן שהה כשיעור.  וכמה שיעור שהייתו:  כדי לקרות "ויכרעו אפיים ארצה על הריצפה, וישתחוו, והודות לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב ז,ג); וזה הוא שיעור השתחוויה.  [כד] ואיזו היא דרך ארוכה, כל שאפשר לו לצאת מן המקדש בדרך קצרה ממנה.

כא  יצא בקצרה--אף על פי שלא רץ אלא הלך עקב בצד גודל, אפילו כל היום כולו--פטור; יצא בארוכה--אף על פי שרץ ודחק עצמו בכל כוחו, ונמצא שיעור זמן שהלך בו הארוכה פחות משיעור הזמן שמהלך כל אדם בקצרה--הואיל ויצא בארוכה, חייב.

כב  יצא בקצרה, והלך מעט ועמד ושהה מעט, וחזר והלך ושהה מעט, עד שנצטרף מכל השהייות כדי השתחוויה--במזיד, אינו לוקה; בשוגג, אינו מביא קרבן:  מפני שהדבר ספק.  אבל מכין אותו מכת מרדות.


משנה תורה - ספר עבודה - הלכות ביאת המקדש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט


יש לך שאלה או הערה?