משנה תורה - ספר עבודה - הלכות איסורי מזבח - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז


הלכות איסורי מזבח פרק ז

א  לא כל דבר שאינו פסול, מביאים אותו לכתחילה.  כיצד:  היה חייב עולה--לא יביא שה כחוש וכעור, ויאמר הרי אין בו מום; ועל זה נאמר "וארור נוכל . . ." (מלאכי א,יד):  אלא כל שיביא לקרבן, יביא מן המובחר.

ב  וכך היו עושין בזמן המקדש--מביאין אילים ממואב, ומביאין כבשים שגביהן רחבים מחברון, ומביאין עגלים מן השרון, וגוזלות מהר המלך, ומביאין יין מקרוחיין וחלוטיין, וסולת ממכמש ויוחנה, ומביאין שמן מתקוע.

ג  כל העצים החדשים, כשרים למערכה.  ולא היו מביאין משל זית, ולא משל גפן--משום יישוב ארץ ישראל; ובאלו היו רגילין--במורביות של תאנה של חורשין שאינן ביישוב, ובשל אגוז, ובשל עץ שמן.  והגזרין שעשה משה--אמה אורכן ואמה רוחבן, ועוביין כמחק גדיש של סאה; וכמותן עושין לדורות.

ד  וכיצד היו עושין בזריעת חיטי המנחות והנסכים:  נר חצי השדה בשנה ראשונה, וזורע חצייה; ובשנה שנייה, נר החצי שזרע בראשונה, וזורע החצי האחר, קודם לפסח שבעים יום.  ואם לא הייתה השדה עבודה--חורש ושונה, ואחר כך זורע.  ובורר החיטים יפה יפה; ואחר כך שף את החיטים, ובועט בהן הרבה--עד שיתקלפו.

ה  כל החיטים של מנחות--טעונות שלוש מאות שיפה, וחמש מאות בעיטה:  שף אחת ובועט שתיים, שף שתיים ובועט שלוש; נמצאו שלוש שיפות וחמש בעיטות.  וחוזר חלילה, עד שיגמור שלוש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה--כדי שיתקלפו הרבה.  וחושב ההבאה וההולכה בשיפה אחת, להחמיר.  ואחר כך טוחן, ומרקד יפה יפה.

ו  היין מביא ענבים מן הרגלייות, מן הכרמים העבודים פעמיים בשנה; ודורך, וכונסין אותו בחבייות קטנות.  ואין מניחין אותן אחת אחת ולא שתיים שתיים, אלא שלוש שלוש; ואינו ממלא את החבית עד פיה, כדי שיהיה ריחו נודף.

ז  ואינו מביא לא מפי החבית, מפני הקמחין העולה על פני היין, ולא משוליה, מפני השמרים--אלא משלישה ומאמצעה של אמצעית.  [ז] היה הגזבר יושב, והיין יוצא מן הנקב שבצד החבית--כיון שייראה שינוי השמרים מתחיל לצאת, פוסק ואינו לוקח.

ח  ומאימתיי מביא:  מאחר ארבעים יום לדריכתו, עד שתי שנים או יתר מעט; ואם הביא יין ישן מכמה שנים, הרי זה כשר--והוא, שלא ייפסד טעמו.

ט  [ח] תשעה מינין בשמן, מפני שינוי מעשיו.  כיצד:  זית שגירגרו בראש הזית, וביררו אחת אחת, וכתשו, ונתנו לסל--השמן שיצא ממנו, הוא הראשון.  חזר אחר כך וטענו בקורה--השמן שיצא ממנו, הוא השני.  ואם חזר אחר שטענו, וטחנו, וטענו שנייה--השמן שיצא ממנו, הוא השלישי.

י  זיתים שמסקן כולן בערבוביה, והעלן לגג, וחזר ובירר גרגר גרגר, וכתשן ונתנן לסל--השמן שיצא ממנו, הוא הרביעי.  ואם טענו בקורה אחר כך--השמן שיצא, הוא החמישי.  חזר וטחן, וטען פעם שנייה--השמן שיצא ממנו, הוא השישי.

יא  זיתים שמסקן, ועטנן בתוך הבית עד שילקו, והעלן, וניגבן, ואחר כך כתש, ונתן לסל--השמן שיצא, הוא השביעי.  חזר וטען בקורה--השמן שיצא, הוא השמיני.  חזר וטחן, וטען פעם שנייה--השמן שיצא, הוא התשיעי.

יב  [ט] אף על פי שכולן כשרין למנחות--הראשון, אין למעלה ממנו; ואחריו השני והרביעי, ושניהן שווין; ואחריהם השלישי והחמישי והשביעי, ושלושתן שווין; ואחריהם השישי והשמיני, ושניהן שווין; והתשיעי, אין למטה ממנו.

יג  [י] אין כשר למנורה--אלא ראשון ורביעי ושביעי בלבד, שנאמר "כתית--למאור" (שמות כז,כ; ויקרא כד,ב):  אין כשר למנורה, אלא היוצא מן הכתוש בלבד.  אבל למנחות, כולן כשרין.

יד  [יא] ומאחר שכולן כשרין למנחות, למה נמנו--כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו, והשווה, והפחות:  שהרוצה לזכות עצמו--יכוף יצרו הרע, וירחיב ידו, ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו.  הרי נאמר בתורה "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו, ומחלביהן; ויישע ה', אל הבל ואל מנחתו" (בראשית ד,ד).

טו  והוא הדין, לכל דבר שהוא לשם האל הטוב--שיהיה מן הנאה הטוב:  אם בנה בית תפילה, יהיה נאה מבית ישיבתו; האכיל רעב, יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו; כיסה ערום, יכסה מן היפה שבכסותו; הקדיש דבר, יקדיש מן היפה שבנכסיו.  וכן הוא אומר "כל חלב לה'" (ויקרא ג,טז).


משנה תורה - ספר עבודה - הלכות איסורי מזבח - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז


יש לך שאלה או הערה?