משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות בכורות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


הלכות בכורות פרק ו

א  מצוה להפריש אחד מעשרה מכל בהמות טהורות שייוולדו לאדם, בכל שנה ושנה; ואין מצוה זו נוהגת אלא בבקר ובצאן בלבד, שנאמר "וכל מעשר בקר וצאן . . ." (ויקרא כז,לב).

ב  מעשר בהמה נוהג בחולין, אבל לא במוקדשין; ונוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית.  אבל חכמים אסרו לעשר בהמה בזמן הזה, ותיקנו שאין מעשרין אלא בפני הבית--גזירה שמא יאכלוהו תמים, ונמצא בא לידי איסור כרת שהוא שחיטת קודשים בחוץ.  ואם עבר ועישר בזמן הזה--הרי זה מעשר, וייאכל במומו.

ג  הכול חייבין במעשר בהמה, כוהנים לויים וישראליים.  [ד] ודין מעשר בהמה שיהיה נשחט בעזרה, וזורקין דמו זריקה אחת כנגד היסוד, ומקטירין אימוריו; ושאר הבשר נאכל לבעלים בירושלים, כשאר קודשים קלים.  ואין לכוהנים בו כלום; אלא כולו לבעלים, כפסח.  ואם היה בעל מום--בין שנפל בו מום, בין שהפרישו בתחילה במומו--הרי זה נאכל בכל מקום.

ד  [ה] מעשר בהמה--אסור למכור אותו כשהוא תמים, לפי שנאמר בו "לא ייגאל" (ויקרא כז,לג); מפי השמועה למדו שזה שנאמר "לא ייגאל"--אף איסור מכירה בכללו, שאינו נגאל ואינו נמכר כלל.  וייראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום, ולא קנה לוקח; ולפיכך אינו לוקה, כמוכר חרמי כוהנים שלא קנה לוקח, וכמוכר יפת תואר, כמו שיתבאר במקומו.

ה  [ו] מדברי סופרים שאסור למכור אותו בעל מום, ואפילו שחוט--גזירה, שמא ימכרנו חי; לפיכך אין שוקלין מנה כנגד מנה במעשר, כדרך ששוקלין בבכור--מפני שהוא נראה כמוכר.  [ז] ומעשר בהמה של יתומים שנשחט במומו, מותר למוכרו כדרכו:  מפני השב אבידה ליתומים, לא גזרו עליו.

ו  [ח] מעשר שנשחט במומו--מותר למכור חלבו וגידיו ועורו ועצמותיו, ולא אסרו למכור אלא בשרו בלבד.  ואם הבליע דמי הבשר בדמי העור והחלב והגידין, ומכר הכול בהבלעה--מותר; ואם היו דמי העצמות יקרים, והבליע דמי הבשר בדמי העצמות--מותר.

ז  [ט] הכול נאמנים על מומי מעשר לומר, מום זה מאליו בא ולא נעשה לדעת; אפילו אלו שאינן נאמנים על הבכור, נאמנים על המעשר.  ורואה אדם מומי מעשר שלו, ומתירו--אם היה מומחה:  שאם ירצה, יטיל מום בכל עדרו ואחר כך יעשר; ונמצא המעשר בעל מום מתחילתו.

ח  [י] הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו, או שניתנו לו במתנה--הרי הן פטורין מן המעשר:  עד שייוולדו ברשותו.  לפיכך השותפין שנשתתפו בבהמות, והביא זה מאה טלאים, והביא זה מאה טלאים, ועירבו אותן, ונשתתפו בהן--הרי המאתיים פטורין מן המעשר, שכל טלה מהן כמכור; וכן האחים שירשו טלאים מאביהם, הרי הן פטורין מן המעשר.  אבל הנולדים להם בשותפות לאחר מכאן מאלו הבהמות, בין לשותפין בין לאחים--חייבין במעשר.

ט  וכן אם היו שותפין במעות, וקנו בהמות ממעות השותפות, והאחים שקנו בהמות ממעות הירושה--הרי הנולדים מהם לאחר מכאן, חייבין במעשר:  שהרי ברשותן נולדו, והרי הן כאיש אחד.

י  חלקו האחין והשותפין אחר שנולדו להן הבהמות ברשותן, וחזרו ונשתתפו--הרי אלו פטורין מן המעשר:  שבשעה שחלקו נעשו הכול לקוחין, והלקוח פטור; וכשחזרו ונשתתפו, הרי נשתתפו בבהמות ועדיין לא ילדו להן ברשותן אחר שיתוף זה השני.  ואף על פי שחלקו גדיים כנגד גדיים, וטלאים כנגד טלאים, ועשרה כנגד עשרה--הכול פטורין מן המעשר, והרי הן כלקוחין.

יא  האחין והשותפין שחלקו בכספים, ולא חלקו בבהמה--חייבין במעשר, שעדיין לא נעשו הבהמות לקוחין; אבל אם חלקו הבהמות--אף על פי שעדיין לא חלקו הכספים, הרי אלו פטורין.

יב  הלוקח עשרה עוברים במעי אימן--כולן נכנסין לדיר להתעשר, שהרי ברשותו נולדו.  [יג] כוהן שנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר, פטורין מן המעשר--שמתנות כהונה, מתנות הן; וכבר ביארנו שהנותן במתנה, פטור מן המעשר.

יג  [יד] הכול נכנסין לדיר להתעשר--בין תמימים בין בעלי מומין, וכל איסורי מזבח:  חוץ מן הכלאיים, והטריפה, ויוצא דופן, ומחוסר זמן--שכל אלו פטורין מן המעשר; וכן היתום שמתה אימו, או נשחטה עם לידתו--אינו מתעשר.  ודברים אלו, מפי השמועה הם.

יד  [טו] אין הלוקח פטור, אלא אם נלקח אחר שנראה להתעשר.  לפיכך הלוקח טלאים בתוך שבעת ימי הלידה--כשיגיע זמנם, חייב לעשרן:  שכיון שאין מחוסר זמן ראוי להתעשר--הרי זה כמי שלקח עוברים, ונולדו ברשותו.

טו  [טז] כל בהמה שהיא ספק אם בת מעשר היא, או אינה בת מעשר--הרי היא פטורה מן המעשר; לפיכך טלאים שנתערב בהן יתום או לקוח וכיוצא בהן--הרי כולן פטורין, שכל אחד מהן ספק הוא.


משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות בכורות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


יש לך שאלה או הערה?