משנה תורה - ספר קדושה - הלכות איסורי ביאה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב


הלכות איסורי ביאה פרק ג

א  הבא על אשת קטן, אפילו הייתה יבמה שבא עליה בן תשע שנים ויום אחד--הרי זה פטור; וכן הבא על אשת חירש ושוטה, ואשת טומטום ואנדרוגינוס, והחירשת והשוטה אשת הפיקח, ועל אישה שהיא מקודשת בספק או מגורשת בספק--כולן פטורין.  ואם היו מזידין, מכין אותן מכת מרדות.

ב  הבא על הקטנה אשת הגדול--אם קידשה אביה, הרי זה בחנק; והיא פטורה מכלום, ונאסרה על בעלה כמו שביארנו בהלכות סוטה.  ואם היא בת מיאון, מכין אותו מכת מרדות; והיא מותרת לבעלה, ואפילו היה כוהן.

ג  בת כוהן שזינתה כשהיא אשת איש--בין שהיה בעלה כוהן בין שהיה ישראל, ואפילו היה בעלה ממזר או נתין או שאר מחוייבי לאוין--הרי זו בשריפה, שנאמר "ובת איש כוהן, כי תיחל לזנות . . . באש תישרף" (ויקרא כא,ט); ובועלה, בחנק.  וכן בת ישראל אשת כוהן, בחנק כדין כל אשת איש.

ד  הבא על נערה מאורסה, שניהן בסקילה.  ואינן חייבין סקילה עד שתהיה נערה בתולה מאורסה, והיא בבית אביה; הייתה בוגרת, או שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה, אפילו מסרה האב לשלוחי הבעל וזינת בדרך--הרי זו בחנק.  [ה] והבא על קטנה מאורסה בבית אביה--הוא בסקילה, והיא פטורה.  ונערה מאורסה בת כוהן שזינת, בסקילה.

ה  [ו] באו עליה עשרה, והיא בתולה ברשות אביה, זה אחר זה--הראשון בסקילה, וכולן בחנק.  במה דברים אמורים, שבאו עליה כדרכה; אבל אם באו עליה שלא כדרכה--עדיין היא בתולה, וכולן בסקילה.

ו  [ז] נערה מאורסה שהייתה משוחררת או גיורת--אף על פי שנשתחררה או נתגיירה, והיא פחותה מבת שלוש שנים--הרי זו בחנק ככל אשת איש.

ז  [ח] דין חדש יש במוציא שם רע, ומה הוא החידוש:  שאם נמצא הדבר אמת, ובאו עדים שזינתה כשהייתה נערה מאורסה, ואף על פי שזינתה אחר שיצאה מבית אביה, ואפילו זינתה אחר שנכנסה לחופה קודם בעילת הבעל--סוקלין אותה על פתח בית אביה; אבל שאר נערות מאורסות שלא היה להן דין הוצאת שם רע, שזינו מאחר שיצאו מבית האב--הרי הן בחנק כמו שביארנו.

ח  הא למדת, שבאשת איש שלוש מיתות--יש אשת איש שהיא בחנק, ויש אשת איש שהיא בשריפה, ויש אשת איש שהיא בסקילה.

ט  והיכן סוקלין את נערה מאורסה שזינתה:  אם זינתה בבית אביה--אף על פי שלא העידו עליה העדים אלא אחר שבאה לבית חמיה, הרי זו נסקלת על פתח בית אביה; זינת בבית חמיה קודם שימסור אותה האב--אף על פי שהעידו עליה אחר שחזרה לבית אביה, הרי זו נסקלת על פתח שער העיר ההיא.  [י] באו העדים אחר שבגרה, או אחר שבעלה בעלה--אף על פי שהעידו שזינתה בבית אביה כשהייתה נערה, הרי זו נסקלת בבית הסקילה.  [יא] הייתה הורתה שלא בקדושה, ולידתה בקדושה--נסקלת על פתח שער העיר.

י  כל מי שמצותה לסקול אותה על פתח שער העיר--אם הייתה עיר שרובה גויים, סוקלין אותה על פתח בית דין.  וכל מי שמצותה לסקול אותה על פתח בית אביה--אם לא היה לה אב, או שהיה לה אב ולא היה לו בית--הרי זו נסקלת בבית הסקילה, ולא נאמר "פתח בית אב" (ראה דברים כב,כא) אלא למצוה.

יא  [יב] הבא על ערווה מן העריות ביאות הרבה--חייב כרת או מיתת בית דין, על כל ביאה וביאה:  אף על פי שאין בית דין יכולין להמית אלא מיתה אחת, הרי הביאות נחשבות לו בעבירות הרבה.  וכן אם בא ביאה אחת שחייבין עליה משמות הרבה--אם היה שוגג, מביא קרבן על כל שם ושם, אף על פי שהיא ביאה אחת, כמו שיתבאר בהלכות שגגות; ואם היה מזיד, הרי זו נחשבת לו בעבירות הרבה.  וכן יש בא ביאה אחת, ולוקה עליה מלקייות הרבה כמו שיתבאר.

יב  [יג] שפחה חרופה האמורה בתורה--היא שחצייה שפחה וחצייה בת חורין, ומקודשת לעבד עברי:  שנאמר "לא יומתו, כי לא חופשה" (ויקרא יט,כ)--הא אם נשתחררה כולה, חייבין עליה מיתת בית דין, שהרי תיעשה אשת איש גמורה, כמו שביארנו בהלכות אישות.

יג  [יד] ביאת שפחה זו, משונה מכל ביאות אסורות שבתורה--שהרי היא לוקה, שנאמר "ביקורת תהיה" (ויקרא יט,כ); והוא חייב קרבן אשם, שנאמר "והביא את אשמו" (ויקרא יט,כא).  ואחד שוגג ואחד מזיד בשפחה חרופה, מביא אשם; והבא עליה ביאות הרבה, בין בזדון בין בשגגה--מביא אשם אחד.  אבל היא חייבת מלקות על כל ביאה וביאה, אם הייתה מזידה, כשאר חייבי לאוין.

יד  [טו] המערה בשפחה חרופה, ולא גמר ביאתו--פטור:  עד שיגמור ביאתו.  ואינו חייב אלא על הגדולה, הבעולה, המזידה, וברצונה; אבל אם הייתה קטנה, או שלא הייתה בעולה, או שהייתה שוגגת, או אנוסה, או ישנה--פטור.  וכן אם בא עליה שלא כדרכה, פטור--שבשפחה חרופה, לא השווה ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה:  שנאמר "שכבת זרע" (ויקרא יט,כ).  אבל בשאר ביאות, לא חלק בין ביאה לביאה:  שנאמר "משכבי אישה" (ויקרא יח,כב; ויקרא כ,יג), מגיד הכתוב ששני משכבות לאישה.

טו  [טז] כל מקום שאמרנו בשפחה חרופה שהוא פטור--הוא פטור מן הקרבן, והיא פטורה מן המלקות; אבל מכין אותן מכת מרדות מדבריהם, אם היו שניהן מזידין וגדולים.

טז  [יז] בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה--היא לוקה, והוא מביא קרבן:  והוא שתהיה גדולה ובעולה וברצונה, כמו שביארנו--שאין האיש חייב קרבן עד שתתחייב היא מלקות, שנאמר "ביקורת תהיה . . . והביא את אשמו" (ויקרא יט,כ-כא).


משנה תורה - ספר קדושה - הלכות איסורי ביאה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב


יש לך שאלה או הערה?